כלא- לא חייב להיות עם סורגים

זה היה סתם יום שלישי רגיל. לילי וחברותיה ישבו בחדר המועדון והכינו שיעורי בית, כמו בכל יום שלישי.

"אני חושבת שפרופסור מקגונגל השתגעה היום עוד יותר. זה לא נורמלי, הכמויות האלו של השיעורים!" סיננה אלן.

"זה הרגיל בשנה שביעית, אלן, ואם עוד לא התרגלת זו פשוט בעיה שלך. בשבוע שעבר קיבלנו בערך אותו מספר שיעורים, הלא כן?" השיבה לה ליאנה בקוצר רוח.

"מה זה ה'הלא כן' החשוב הזה, ליאנה?" עקצה ג'ויס. היא כבר ישבה מכורבלת בכורסא ביחד עם החתולה שלה, לולה. "וחוץ מזה, זה לא במיוחד משנה אם אלן מתלוננת. ככה זה תלמידים. לומדים, מתלוננים, לומדים, מוציאים שבעים, לומדים,מתלוננים, מוציאים שמונים, חורשים, מתלוננים, מוציאים תשעים, דוגרים, מתלוננים, מוציאים תשעים ותשע. ככה זה." היא העיפה סביבה מבט מנצח. "אף פעם לא מאה, אף פעם לא!"

"במבחנים של שנה שעברה ג'ני הוציאה מאה." ענתה לילי בקול מתון. "ואני בטוחה שיש עוד הרבה שהוציאו מאה."

"כמו ג'יימס וסיריוס, כמובן!" עקצה ג'ויס שוב. לילי הסמיקה וחזרה לגיליון שלה. "הנושא הזה לא קשור לעכשיו." היא מלמלה. "הוא בכלל לא קשור."

"די, ג'ויס. את יודעת שלילי לא אוהבת שמדברים איתה על זה." אמרה אליזבט. "לילי, אל תצאי. ג'ויס לא התכוונה."

"הגיע הזמן שהיא תפסיק לא להתכוון להעלות את הנושא!" התרוממה לילי. עיניה התמלאו דמעות. "זה לא נראה לכן מספיק שהוא מעלה את זה כשאני נמצאת איתו כמה רגעים? כמה אני צריכה לסבול?"

הן ישבו כמה שניות שותקות. אליס קמה וכרכה את זרועה סביב לילי. "בואי, לילי." לילי התרוממה, והן יצאו יחד.

"אני יודעת שזה קשה." לחשה אליס. "את לא חייבת לדבר על זה. את לא חייבת לדבר בכלל. אפשר סתם לטייל ולשתוק."

לילי חייכה אליה בתודה, וכרכה את זרועה סביב מותניה.

"אבל, סליחה אם אני אגיד משהו שלא ימצא חן בעינייך, אבל יכול להיות שג'ויס באמת לא התכוונה." אמרה אליס. "יכול להיות שזה היה בתמימות מוחלטת."

"אוי, ליס, הלוואי שהייתי כזו תמימה ומאמינה כמוך." נאנחה לילי. "אני סתם כזאתי חשדנית, אבל היא העלתה לי את הפיוז."

"את צודקת, אבל יכול להיות שגם היא צודקת." קבעה אליס. "תמיד צריך להאמין שהצד השני הוא גם טוב. אבל גם הצד שלי הוא טוב!"

"את מתכוונת לומר, לא רק. תמיד צריך להיות פתוחים יותר לכיוון השני." אמרה לילי וחייכה.

"כן, אני שמחה שהבנת."

"זה היה יפה מצידך שככה לקחת אותי משם." חייכה לילי לעומתה. הם ירדו מאוד למטה; היה קר מאוד. הם עמדו כך, בשקט, מחזיקות ידיים, שערן מתנוצץ באור הקלוש שהסתנן מלמעלה. לילי התמכרה לקור, שיקפיא את עצמותיה; שיקפיא,שיהרוס. היא התענגה על כל שנייה שבה כמעט קפאה.

אליס הסתובבה אליה. "קר לי... נראה לי שאני אעלה. רוצה לבוא איתי?"

לילי נענעה בראשה באיטיות.

"טוב, בסדר." אמרה אליס ואכזבה מובלעת בקולה. "ניפגש בחדר המועדון. להתראות."

לילי חיכתה עד שאליס נעלמה, ואז התיישבה על הרצפה הקרה. האור היה חלש מאוד. היא נשענה אל הקיר, ידיה חובקות את רגליה, עיניה עצומות. זה אמנם קשה, עם ג'יימס, היא בהחלט כבר לא שונאת אותו.  היא מרגישה כלפיו כמו חתול עלוב, שזקוק למעט אהבה, ואין לה בעיה שיקבל אותה- אבל לא אצלה. זו אינה אשמתה שג'יימס רוצה דווקא בה!

הוא באמת נער חביב, אבל היא אבדה אמון בנערים. מאז הסיפור עם סוורוס סנייפ, שבאמת אהב אותה, אבל בכל זאת הוא קרא לה-

בוצדמית. לילי הצטמררה. זה העלבון הכי גדול שאפשר להדביק לה. והיא כל-כך התאמצה להתקרב לעולם הקוסמים!

אם ברגעי השפלה היא מגלה שבכל אופן במחשבתו הוא קרא לה כך, היא לא יכולה להמשיך להיות חברה שלו. אפילו שהמבט על פניו תמיד מעלה בה נקיפות מצפון, היא שלמה עם ההחלטה שלה. והיא: לעולם אל תאמיני בנער, גם אם הוא הכי אוהב אותך בעולם. ברגעים של השפלה ועינוי, הוא תמיד יקריב אותך, מלפניו.

עיניה נותרו יבשות לגמרי, אבל פניה היו מאובנות. היא לא יכולה לסבול את סוורוס. אוכל מוות... שאיפה...

איך תרגישי אם באמת יום אחד הוא יהיה אוכל מוות? איך תרגישי אז? כמי שהייתה החברה שלו בימים האלו?

זו לא אשמתי, היא נאבקה במחשבותיה. הוא זה שגילה לי שאני מכשפה. אני לא הכרתי אף אחד, וגם הוא. מילא עוד מעט אנחנו עוזבים כאן. ואז- יותר לא תראי כל יום את הפנים הכמהות, המשתוקקות, המאיימות, המאשימות...

היא קמה וניערה את גלימתה. באמת הגיע הזמן לחזור. איך הסלית'רינים עומדים בקור הזה?

דמות גבוהה נראתה בקצה המסדרון. לילי התחילה ללכת, משפשפת את ידיה זו בזו. כשהתקרבה לדמות היא הופתעה לשנייה, ונרתעה.

זה היה ג'יימס פוטר. שרוולי גלימתו היו מופשלים, שערו היה ארוך יותר מתמיד, ומשקפיו לא עמדו טוב על אפו. כשהבחין בה הנהן קלות, ומיד הסיט את מבטו.

הם המשיכו ללכת עוד מספר מטרים. לילי הרגישה שהיא לא מסוגלת יותר. מה קרה לו? איך לכל הרוחות לא קר לו? מה קורה כאן?

היא הסתובבה והסתכלה עליו. באותה שנייה, גם הוא הסתובב. מבטיהם נפגשו.

באותו הרגע, כמו תפסה יד ענקית בשניהם, הם טסו אחורה במהירות. הם נחבטו בגבם, ונקשרו זה לזו.

"מהר, אדריאן!" צעק קול בס של גבר. "תקשור מהר!"

"בסדר, יוליוס!" צעק קול צרוד לידם, ולילי הרגישה ידיים גדולות ומגודלות ציפורניים שקשרו את החוטים. ליד אזנה נשמעו אנקותיו החנוקות של ג'יימס. החבל היה מאוד הדוק.

"הם קשורים טוב? לא יכולים לזוז?" יוליוס התקרב אליהם. כשהגיע לשדה הראיה של לילי, נאלצה לחנוק זעקה; היו לו את הפנים המפחידות ביותר שראתה מעודה.

שיער שחור-אפור ומלא קשרים התערב בזקן אפור; גבות שחורות עבותות הצלו על עיניים אפלות, חורשות רע; הפה היה חסר שפתיים כמעט לגמרי, והשיניים השחורות החדות- היא העדיפה בכלל לא להסתכל עליהם.

"אלו? שני הצעירונים הקטנים האלו? אתה בטוח שזה מה שהתבקשנו להביא?" שאל בקול הבס המזוויע שלו.

"אני בטוח." אמר קולו הצרוד והמחוספס של יוליוס. "הראו לי תמונה שלהם. זה הם."

ידיו של ג'יימס גיששו אחרי ידיה של לילי. הוא לחץ אותם בעידוד. לילי, בתגובה, פלטה יפחה של בכי.

"מה הם יעשו לנו, ג'יימס?" שאלה בחרדה.

"אני לא יודע, אבל לא עשינו משהו אסור, נכון?" לחש בתגובה. "אז כנראה ישחררו אות-"

"שקט!" צרח יוליוס והניף את שרביטו. פיצוץ אדיר הדהד, וג'יימס השתתק.

"איך תוציא אותם מכאן?" שאל אדריאן בשקט. "אי-אפשר להתעתק מכאן."

יוליוס צחק, וזה היה נשמע כמו תזמורת שמזייפת. "כשאדון האופל רוצה, אפשר להתעתק מכל מקום." אמר- ולילי לא הספיקה לנשום וכבר הוא תפס בה כמו צבת, תפס באדריאן, ונעלם.

		הפרק הבא