דור שני למלחמה

אנחנו בבית שבו יש מילים שאסור לומר ופצעים שאסור לפתוח, בבית שבו יש זיכרונות ישנים וצלקות כואבות מאותם ימים קשים ואנו מעולם לא נבין.
אנחנו הדור השני למלחמה הדור שצמח על ההרס ואובדן, כולם רק מנסים לשמור אלינו שלא נעבור את אותם הזוועות, יותר בשבילם מאשר בשבילנו.

ההורים שלנו הם "הגיבורים הגדולים" שמככבים בעיתונים ושכולם אהובים אבל שהמצלמות מתרחקות וההמון מתפזר הם חוזרים לשתיקות הקודרות וצוללים בחזרה לזיכרונות הקשים.
 אנחנו לא נוכל לעזור כי כבר אין את מי להאשים או במי לנקום, כל הרעים הובסו ותומכיהם נכלאו.

ברגעים הנפלאים שבהם אנחנו נהנים כמו משפחה נורמלית, ברגעים הנהדרים שהעיניים הכבויות נדלקות והחיוכים המאולצים הופכים לאמתיים אפשר לראות את ההורים שלנו כמו שהיו לפני שהמלחמה הרסה אותם. הרגעים האלה קוראים בפתאומיות ואי אפשר לתכנן אותם מראש הם פשוט באים ואז נעלמים בחזרה עד לפעם הבאה, שיכולה להיות מחר או בעוד שבועיים או בעוד חצי שנה.

אנחנו דור שני למלחמה ואלה ההורים שלנו. אולי במקום רחוק או במדינה נידחת יש מי שיבין אותנו. אולי בסין או באנגליה ואולי פה ממש מעבר לעיקול שבסוף הרחוב.

אנשים בבקשה תגיבו זה נורא כיף לדעת שמעריכים את הפאנפיק.