דם בלב

ג'יימס רתח כולו. הרגע הוא חזר משיעור לחשים, שם ראה את אוואנס כשעל מצחה "פנס" בוהק, ופניה מעוותות מכאב. כשחברתה אליזבת' שאלה אותה איך זה קרה לה, היא סיפרה לה על אייברי, שפגע בה כשיצאה משירותי הבנות. "בטח הוא עשה את זה על זה שהשמצתי אותו אתמול, אחרי מה שהוא עשה למורן. הוא עשה את זה מיד, לפני שסוורוס סנייפ יעצור בעדו." אמרה לילי בקול מרוסק מכאב.

  מה הוא חושב לעצמו, אייברי הזה? חשב ג'יימס בזעם, כשהלך לכיוון כיתת שינויי צורה. מי הוא בכלל שיפגע באוואנס? אחרי הכול, הוא בסלית'רין, ואוואנס- בגריפינדור!

זה לא רק הבית, זה גם האופי. אייברי הוא חלשלוש פחדן. רוצה להסתפח ללורד וולדמורט, רק כדי להיות בצד המנצח. הוא תוקף רק כשאין מורים בסביבה. אוואנס, אם מרגיזים אותה, היא שולפת שרביט ומטילה את קללת רגלי ג'לי כדבר ראשון, ואז, לקינוח, קללה מכשילה. אם רודפים אחריה, היא שולחת גם שתק- ואם ממש נאבקים, גם אילמות. היא עושה את זה חופשי, בין אם יש מורים ובין אם אין. אבל לא כל-כך רבים איתה...

ג'יימס, שקוע במחשבותיו, לא שם לב לאן הוא הולך. פתאום, הוא שם לב שהוא ליד כיתת שינויי הצורה, שלידו עומדים חבריו לכיתה.

"לקח לך זמן!" אמר סיריוס. אבל ג'יימס לא שם לב אליו- תשומת ליבו הופנתה לנער בעל שיער חום עכברי מתולתל, עיניים שחורות וחיוך זדוני, שהתקדם לעברו- אייברי.

ג'יימס שמט את תיקו, שלף את שרביטו מגלימתו ושעט לעבר אייברי. אייברי נראה המום לרגע, אבל מיד שלף גם הוא את שרביטו.

"אקספליארמוס!" צעק ג'יימס.

"פרוטגו!" שאג אייברי."אימפדימנטה!"

ג'יימס שלח אל אייברי לחש אילם. אייברי קפץ הצידה. ג'יימס הוציא פיצוץ של אור כחול. "טראנטלגרה! אימפדימנטה!" קרא אייברי.

"פרוטגו! לוקומוטור מורטיס! פטריפיקוס טוטאלוס!" זעק ג'יימס. אייברי לא היה מהיר מספיק, וספג את 4 הקללות. הוא התהפך על הרצפה 3 פעמים, ואז נפל, מעולף. ג'יימס הביט בו, מתנשם בכבדות. לילי אוואנס הביטה באייברי, פיה חצי פעור, וגבותיה מכווצות. כשהסתכל עליה, היא העבירה אליו את מבטה לרגע, ומיד הפנתה. גם הוא הפנה, וראה את פרופסור מקגונגל החמורה צועדת לקראתו בכעס.

"פוטר!" היא צעקה, התקרבה אליו וטלטלה אותו.  היא הפסיקה מיד. "מה הדבר הזה אמור להביע? מה עשה לך אייברי? זה לא פעם ראשונה שאתה תוקף תלמיד על לא עוול בכפו!"

"חצי מזה באשמתו. הוא שלח 2 קללות!" מלמל ג'יימס. סיריוס פלט צחוק כבוש.

"אני צריכה להחליט על עונש בשבילך. בינתיים, 50 נקודות מגריפינדור! מאלסיבר, קח את אייברי למרפאה. פוטר, מחר תקבל את העונש. עכשיו, כולכם לכיתה!"

ג'יימס שירך את רגליו באיטיות לכיוון המדשאות. העונש שקיבל היה לעדור בשביל פרופסור ספראוט את החלקה שליד חממה 9  ללא עזרת קסמים. השעה הייתה 10:00. שעה שבה עוד מותר לתלמידי השנה השביעית להסתובב בחוץ ובמסדרונות, אבל רובם לא ניצלו את זה. בשעה כזו, רובם רבצו ליד האח בחדרי המועדון ורטנו על כמויות שיעורי הבית. הוא ראה את פרופסור ספראוט מחכה לו ליד החממה, מעדר בידיה, והחיישן המרגיז שהם עוד לא מצאו דרך להיפטר ממנו תלוי על דלת החממה.

"פוטר, קח את המעדר. בעוד שעתיים אחזור לראות את קצב העבודה." היא אמרה בקרירות. נראה שהיא חושבת, כמו מקגונגל, שג'יימס עשה את זה סתם- אבל לא, הוא עשה את זה למען לילי! ג'יימס נטל את המעדר, והתחיל לעדור. הוא הפך את רגבי האדמה והבין למה לא יכלו להביא את העבודה הזו למישהו אחר- האדמה הייתה קשה וכבדה. לפתע המעדר נתקע במשהו רך. הוא הניח את המעדר והרים את המשהו. זה היה גיליון קלף כתוב. הוא גלל את הקלף והחל לקרוא.

'לאליס.

למה יש נערים חסרי טאקט בעולם? ספרתי את מספר הפעמים בהם פוטר הציע לי ב-2 השנים האחרונות, והגעתי ל... במילים אחרות, עוד חמישה-עשר פעמים ונחגוג את חגיגת המאה!

הוא צריך להתבייש, אבל הוא לא עושה את זה. הוא יהיר וחכמולוג יותר מדי!!! אני לא מבינה איך כל הנערות מאוהבות בו ובבלק. זה לא טבעי! אולי זו קללה? בעצם, זה לא יכול להיות, כי אז הוא היה מפנה את הקללה נגדי, לא?

מה שלום פרנק? נס שיש לך חבר, כך אני יכולה לשפוך על הדף את כל רגשותיי כלפי הנער השחצן הלזה.

אחרי שתקראי את המכתב, תקברי אותו. שלא יגיע לידיים הלא-נכונות.

ליל.

ג'יימס הרגיש שליבו צונח אי-שם לתוך בטנו. הוא הרגיש גוש בגרונו. זה כתב ידה של לילי, היא כתבה את זה לאליס גורדון, שהיא החברה של פרנק לונגבוטום. הן מרכלות עליו? דווקא אליס הייתה נראית לו נערה נחמדה...

אבל לילי! זה מה שהיא חושבת עליו? שהוא עדיין שחצן? שהוא מקלל נערות כדי לזכות בתשומת לב? הוא השתנה מאז שהציל את סנייפ מהערבה המפליקה! הוא השתנה, אפילו סיריוס מתפלא על זה שהוא לא נמשך לתעלולים, שהוא לא אוהב להטיל קללות! אוואנס לא שמה לב, היא הולכת אחרי דעתו של סנייפ בעיניים עצומות!

הוא קבר את פניו באדמה. היא לעולם לא תאהב אותו באמת. תמיד הוא יישאר בעיניה הילד השוויצר משנה ראשונה. מה הוא יכול לעשות עכשיו? חייו אינם חיים, הוא איבד כל תקווה!

"לעולם היא לא תאהב אותי, לעולם, לעולמים!!!!" הוא זעק לשמי הלילה השחורים, וקבר את פניו בידיו.

"אני מודה שהילד הנפוח משנה ראשונה עוד בלב שלי, אבל אני מצליח להתגבר עליו הרבה יותר.  אני מנסה להיפטר מהתווית של ה'מתנשא-פוטר'!" הוא פלט בקול. הוא הרגיש שהוא לא יכול להשאיר את זה בפנים. הוא שמע רחש קל מאחוריו. הוא סבר שזו הרוח.

"רק למענה אני עושה מאמצים, למען לילי. שלפחות תחבב אותי, שלא תשנא אותי כל-כך, אבל זה לא עוזר! התווית הזו כמו דבוקה אלי, וכמה שאני מנסה להיפטר ממנה היא לא זזה. ובעיני לילי, אני עדיין ילד טיפש ורברבן. טוב מותי מחיי!" הוא אמר, ודמעות זלגו על לחייו. הוא הרגיש כאילו אבנים נופלות בתוך בטנו. כל התקוות, הציפיות, המשאלות, המחשבות, האנרגיות, כולן נופלות ומותירות חלל ריק, גדול ומשמים. אין עוד תקוות, לא צריך כלום,  רק שקט, והלוואי גם את לילי. שום דבר לא משנה, גם אם תביט בו בשנאה, העיקר שתהיה שם!

"אמ- ג'יימס?"