הקסם שלי

הייתי ילדה נורמאלית. יותר מדי נורמאלית. 

היי, אני ג'ון, עם נקודה באמצע הו"ו, לא מעליה. יש לי שיער חום כהה ועיניים בצבע חום-דבש. אני גבוהה, ואני חנונית.

כן, חנונית. אני אוהבת לקרוא ספרים, בעיקר ספרי פנטזיה, ואני ממש נעשית אומללה כשבאים אליי "חברים". 

החברים האמיתיים שלי הם הספרים. הם תמיד כל כך מבינים, מקבלים הכל בשתיקה של הסכמה, לעומת שאר החברים הזבלים שלי מבית הספר.

אני תמיד מקבלת מאה בבחנים ובמבחנים, וצוחקים עליי בגלל זה. אני תלמידה מעולה, ואף פעם לא מבינה למה התלמידים בבית הספר לא מסוגלים לקבל את העובדה שיש כזה דבר אנשים "נחמדים", "טובי לב", ו-"ידידותיים". לרוב אני כזאת - תלמידה מעולה ונחמדה. אני אמיצה רק בזכות העובדה שבכל פעם שאני מפחדת ממשהו, אני חושבת: "פרסי ג'קסון לא היה פוחד מזה, הוא השתלט על ה-"נסיכה אנדרומדה" של לוק קסטלן... או - "הארי פוטר לא היה מפחד! הוא נלחם בפרופסור קווירל כשהיה בן אחת עשרה!" וגם - "אראגון היה רק נער חווה והוא לאפחד מזה! הוא נלחם בצל...."

לרוב אני כזאת, כן. אבל כשמישהו מכעיס אותי, צוחק עליי או משפיל אותי, אני הופכת להיות שונה לגמרי: כועסת, חזקה, פראית וחסרת ריסון. אולי, אני לא יודעת.

לפעמים נראה לי שאני ארבעה צדדים, בעצם:

הצד החנוני, התלמידה המצטיינת של השכבה וכו'. 

הצד טוב הלב, הילדה הנחמדה והידידותית.

הצד האמיץ, הנערה המתבגרת האמיצה שמביטה לפחד בעיניים.

והצד הערמומי, המוזרה הזאת שאני הופכת להיות.

ואז אני מגיעה לחשוב על ספרים, וזה מרגיע אותי. אתם יודעים איך? ככה:

אני. ארבעה צדדים. ארבעה בתים. הוגוורטס. הארי פוטר. וולדמורט. ג'יי קיי רולינג. סופרים. ספרים. 

מגניב, לא? אני עושה את זה הרבה פעמים... מקשרת משהו שמלחיץ אותי לכל מיני דברים, ולבסוף מגיעה לספרים, וזה תמיד עובד. זה תמיד מרגיע אותי.

תמיד חלמתי שמתישהו אני אגלה שהספרים האלה, המדהימים שמרתקים אותי, יתעוררו לחיים. ובעיקר הוגוורטס. שיהיה בית הספר הזה! שאני אוכל ללמוד במקום המופלא הזה, כמו בהתחלה חדשה.

ויום אחד, מה אני אגיד - זה קרה, ולא בדרך שלה ציפיתי.