על הגובה

אפילו אורו המסנוור והמפתה של הניצחון לא מנע מג'יימס להיות מופתע כשאוואנס הסכימה לעשות את זה. "התערבות זו התערבות," היתה תגובתה הגאה כשהביע את פקפוקו.
"כן, שיהיה," הוא חייך. "נו, אז את מוכנה?"
"א-הא," אמרה בפיזור נפש, מנסה למצוא את האופן הנוח והזהיר ביותר לשבת מאחוריו. "אבל," היא הזהירה אותו בתקיפות. "אני נשבעת שאני אקלל אותך בכל הקללות שאני מכירה אם תעז לעשות שטויות."
"מפחדת?" חיוך עלה על שפתיו, והוא הרשה לעצמו להתגרות בה.
"היית מת," קולה היה חביב.
"אם את מפחדת אז אני יכול לוותר לך. באמת."
"אני לא צריכה את הטובות שלך, פוטר."
"את בטוחה?"
"כן!"
"ואם תשני את דעתך?"
צביטה קטנה ונחושה תקפה את מרפקו. "אני לא, פוטר, זוז כבר ונגמור עם זה!"
הוא צחק, הטה את מטאטאו מעלה ובלי שום אזהרה – נסק לשמיים.
אוואנס פלטה צרחת בהלה, ותפסה במותניו בכוח – אצבעותיה התחפרו בבשרו באימה, אבל כל זה נמשך שנייה. היא התעשתה כמעט מיד, ומיהרה להרפות מעט את אחיזתה ולהעבירה לכתפיו, בריחוק הרב ביותר שאפשר לה פחדה. ג'יימס צחק מלוא הפה.
"סתום!" היא קראה, וג'יימס יכולה היה לחוש בסומק של זעם גואה בלחייה מאחוריו. אבל הוא החניק למענה את שעשועו, וחג בתנופה של הנאה סביב המגרש, מגביה בטבעיות כאילו נולד כשהוא רכוב על מטאטא. הרוח שאגה באוזניהם, מה שלא מנע מג'יימס לשמוע את ציוצי האימה הקטנים של אוואנס מאחוריו.
"את בטוחה שאת בסדר, אוואנס?" הוא קרא.
"כן," היא התנשפה. הוא האט, והקשיב לרוח ולקצב נשימתה המתאזן במאמץ. שניהם היו נקודות זעירות תלויות באינסוף התכול של השמיים. המגרש נראה מכאן כמו מלבן רחוק, העצים נדמו נמוכים, העולם התגמד וג'יימס הרגיש שזה פשוט כי זה רגע גדול מהחיים.
"נוח כאן, לא?" הוא שט על כנפי הרוח, לא טורח להניע את המטאטא. התנועה היתה איטית, וג'יימס הציץ באוואנס בסקרנות, והופתע לגלות חיוך קלוש ונדיר.
"ממש נוח," אמרה בסרקאזם, אם כי לא בעוקצנות. "כורסה צרפתית ממש."
"חבל שלא הבנו לכאן כמה עוגות קדרה ובירצפת," ג'יימס עודד מהחיוך. "לעשות איזה פיקניק בחיק-הגובה."
"אתה לא רציני," אמרה אוואנס.
"רציני לגמרי. יכולתי להעביר ככה את הלילה," הוא המשיך לקשקש, מודע בבהירות לעובדה אחת ויחידה - הוא ולילי אוואנס מנהלים שיחה ידידותית במרחק של משהו כמו 200 מטר מהקרקע, על הקלינדסוויפ 5 שלו, לא פחות.
"נו, זה לא עונש עד כדי כך נורא, את לא חושבת?"
לילי השמיעה קול קטן של אי הסכמה, מתאמצת לא להביט למטה. מבחין בירכיה הרועדות על עץ שדרת המטאטא, ג'יימס המשיך לנסות להסיח את דעתה מהגובה.
"לרקוד עם גלימת טקס נשית באולם הגדול זה קצת יותר אכזרי, תסכימי איתי."
לילי הצליחה לצחוק. ג'יימס חש במשהו חם מכאיב לו בבטנו, אבל באופן נעים. כיף יותר מלעוף. נראה שלילי שכחה למטה קצת משאט הנפש התמידית שלה כלפיו.
"תופסת קצת אומץ?" הוא שב לטוס, והרוח שלחה אצבעות והעבירה בשיערותיהם, בידרה את גליו השחורים והפרועים, ליטפה את הרעמה השועלית האדמונית של לילי. "רואה שזה כיף?"
"במידה מסוימת," נשמעה לחישתה. אצבעותיה התרפו והתהדקו לחלופין סביב שרירי כתפיו עם כל שינוי במהירות או בגובה. ג'יימס רצה לטמון את האצבעות האלה בתוך ידיו.
הוא שרק שריקה נמוכה. "שנים של שנאה יוקדת לתעופה..."
היא לא ענתה, אבל הוא דמיין אותה מחייכת. רגע ארוך של שתיקה והיא אמרה, "לא שונאת, קצת פוחדת, זה הכל."
"לילי אוואנס מודה בפחד!" קרא ברוב התרשמות והפתעה.
צביטה נוספת בזרועו, קצת יותר עדינה מזו שתקפה אותו כשהיו על האדמה. "היי, כאילו שאתה לא יודע שגבהים מפחידים אותי."
"מה פתאום?" הוא המשיך בהעמדת הפנים המבודחת שלו. "את כאן, לא?"
"על פחד אפשר להתגבר," היא השיבה בקול מאומץ.
ג'יימס הירהר בכך, עדיין מחייך קלות. "כן, כנראה." הוא הנמיך מעט את מעופו. כעת הרוח נשבה עם כיוונם; קצוות שיערה האדום של לילי, שניחוחם דמה לשל צמחי המים בחממות רק אוורירי יותר, דגדגו את פניו.
"ועל טינה אפשר להתגבר?" שאל לפתע.
לילי בדיוק הידקה את אחיזתה בו, בגלל שינוי מאיים בגובה. אצבעותיה קפאו על עורו.
"אם יש סיבה טובה," ענתה לבסוף.
ג'יימס הבזיק לעברה מבט קצר, חצי מהחיוך שלו עוד מאיר את פניו באורה הקלוש של ציפייה. הוא המשיך לאבד גובה במתינות, שתיקה אופפת אותם. המטאטא נע באיטיות רבה ורבה ככל שנחת, כאילו ביקש למשוך את הרגע.
"ויש סיבה טובה?" הוא שאל כשכבר הפסיקו לחוש ברוח, ורק הקרבה הרעידה את שריריהם.
לילי לא ענתה. "אנחנו נוחתים," ציינה בשקט כשהעצים שוב יכלו להטיל עליהם פסיפס של אור וצל.
"עדיין לא," הוא האט ככל יכולתו, מסרב להכיר בהתקרבות המפגש הבלתי נמנע של רגליהם עם הקרקע. ג'יימס לא רצה לסיים כך את התעופה. עץ סבוך-ענפים לכד את מבטו.
"איי!!!!"
"אופס!"
המטאטא נרתע ברטינה, קפץ והתגלגל לעבר הקרקע הבטוחה, ואילו הם הם נתקעו היישר בתוך העץ; רגליהם הסתבכו בענפים הדוקרים, שיערה של לילי נתפס בסבך, גופיהם שקעו עמוק לתוך הצמרת, והנה לכם תרכובת של שני נערים ועץ.
"ג'יימס פוטר! נשבעת לך שאני – אאוץ', אקלל אותך ואני בהחלט מתכוונת לעשות את זה!"
"היי, זה לא היה בכוונה!" הצחוק שלו לא סייע לדבריו.
"איזו מין נחיתה זאת?!"
"איך את בדיוק מצפה שאני אתרכז? איך יכולתי לשים לב לדרך כשאת יושבת לך מאחורי ועומדת להתוודות על שנים של אהבה סמויה כלפיי – "
"מה?!"
"כן, כן, אל תעמידי פנים עכשיו – "
"על מה אתה מדבר?!"
"שנינו יודעים בדיוק על מה אני מדבר," הוא המשיך בחיות מקניט ולילי, שמאסה מקריצותיו וממגעו החם והנעים והמכעיס בעטה את דרכה החוצה מבין הענפים והתרסקה בנחישות על הקרקע.
"הכל בסדר שם?"
"כן, פוטר!" היא הפטירה, מברישה מגופה את הענפים והזרדים הסוררים.
"תעזרי לי לרדת?"
"לא מגיע לך!" היא רטנה והתרחקה משם בהחלטיות. ג'יימס חייך כשזיהה את האנחה המוכרת מרחוק, וכשלילי חזרה לגלגל לעברו מבט ירוק יוקד מבעד לרשת הענפים.
"הנה לך!" היא טיפסה והושיטה את ידה. ג'יימס נעזר בה והחליק מטה בתנועה מגושמת אף יותר משלה.
"רב תודות, מדמואזל," הוא קם במהירות וקד לה. "אז, מה את אומרת? איך היה?"
"יותר טוב שלא תשמע!" היא זעפה ופנתה משם שוב, בצעדים מהירים.
ג'יימס הרים את מטאטאו ומשך בכתפיו, מתבונן בגבה המתרחק בלי למחוק את חיוכו. נראה שכשחוזרים לקרקע יש לחזור ליחסים הרגילים, הכל צריך להתנהל כמו תמיד. אבל לא נורא, וחיוכו של ג'יימס התרחב למחשבה. מתישהו הוא יתפוס שוב גובה.