להשתלב

"ברצינות, אתה מתכוון להשליך את שרביט הבכור? נראה לי שחסר לך בורג במוח, אחי", אמר רון. 

"אני מסכימה עם הארי", אמרה הרמיוני בשקט. רון הביט בשניים בתדהמה, אך לפני שהספיק לפצות את פיו, אמרה הרמיוני בקול תקיף:

"מספיק, רון. השרביט הזה גורם רק צרות!" 

"ולי - היו מספיק צרות לכל החיים", סיים הארי בחיוך. 

"ו - קאט!" נשמעה חבטה קצרה, אך השלושה כבר היו רגילים אליה.

גבר בעל כרס עגלגלה הופיע מולם, מחזיק בידו את מכשיר ה-"קאט". היו לגבר עיניים קטנות ומיימיות, שיער חום מדובלל ודהוי משיבה, וזקן לא-אחיד. הוא הוא נמוך ולבש מכנסי הוואי אדומים עם חולצה תואמת בצבע סגול. הגבר נעל כפכפים ועל צווארו העבה והקצר השתלשלה משקפת ציידים יקרה. לראשו - שצורתו כצורת אגס - חבש כובע קש ענקי. אפו הפחוס ניצב בעוקם מעל שפתיו הבשרניות, ומתחת לעיניו הקטנות.

למרות הכל, לוציוס הול (או כפי שכולם קראו לו - לוצי) היה איש חביב ונלהב במיוחד, עם ערימות של כסף עד השמים, אחוזת-חוף פרטית מאחורי יער פרטי, אישה נחמדה במיוחד וארבעה ילדים מפונקים מאוד אך חביבים. 

לוצי חייך חיוך רחב. "אמה (הרמיוני גריינג'ר) היית פשוט נפלאה! תקיפות מצויינת, אני מניח שהמעבר בן קול שקט לבין קול תקיף בפתאומיות כזו היה לבטח קשה במיוחד... כל הכבוד!

"רופרט היקר (רון וויזלי), יוצאת מן הכלל, הבעת התדהמה שלך...

"ואחרון חביב! דניאל היקר והמדהים שלנו (הארי פוטר)! המשפט היחיד שלך... היה כל כך משכנע... עד שלרגע חשבתי שאתה באמת הארי פוטר!" סיים לוצי בקול מלא אושר.

"עסקיכם כאן נגמרו... נשארה עוד סצנה אחת של הפרק ההוא... 'אחרי 19 שנים' או משהו כזה. אבל אתם לא תגלמו את הדמויות שלכם בסצנה הזאת, אלא שחקנים מבוגרים. תקבלו את השכר בעוד חודש וחצי מהיום, ותוזמנו להקרנת הבכורה. משוחררים!" קרא לוצי. 

דניאל, אמה ורופרט יצאו דרך הדלת של סט הצילומים, אל הפרוזדור והחוצה, אל השמש. הם עמדו וצפו בשמש העולה אט אט. 

דניאל הסתובב לפתע אל חבריו. "אתם יודעים... לא משנה, זו מחשבה מטופשת..." הוא עצר וחייך, מניד בראשו.

"דניאל, אנחנו חברים שלך גם במציאות, לא רק ב-'הארי פוטר'", אמרה אמה בשקט וחייכה אל דניאל בעידוד.

דניאל זע באי נוחות. "טוב, חשבתי רק... שאולי - רק אולי -" רופרט קטע אותו: "עולם הקוסמים יכול להיות קיים באמת. כן, גם אני חשבתי על זה..." רופרט חייך בעצב. 

"אני מסכימה איתכם שזה יכול להיות", אמרה אמה, ושני הבחורים הסתובבו להביט בה בתדהמה.

"מה? בסך הכל, בכל הזמן הזה... קראנו את כל המילון מונחים, לחשים וקסמים שג'ו (ג'יי. קיי. רולינג) חיברה ונתנה לנו! טכנית, אם היינו בעולם הקוסמים, סיימנו את ההכשרה שלנו. באמת קראנו את ספרי הלימוד המחוברים של ג'ו! אמנם לא לצורך לימודי, אבל קראנו אותם כמה וכמה פעמים!" קראה אמה.

לפתע האוויר נעשה דליל... וחשוך, וקר... וכל השמחה והתרגשות... הולכים ומתפוגגים...

"דניאל, אתה יודע מה זה!" צעקה אמה, וקולה נשמע מרוחק. 

אבל דניאל ידע. לראשונה בעשרים ואחת (כמעט) שנות חייו, הוא ידע... שעולם הקוסמים קיים. רק הייתה חסרה לו הוכחה אחת.... והנה היא.

דמויות מרחפות עטויות ברדסים הופיעו שם, והתקרבו אט אט לדניאל... 

דניאל הבחין בעץ, העץ עתיק היומין והגבוה. הוא הגיע אליו, וטיפס מעלה במהירות. דניאל אהב לטפס על עצים. הוא לא הביט מטה. כשהגיע לצמרות הגבוהות, ראה את זה... מקל בצבע שחור, שהיה סביבו מעין זוהר ירקרק. דניאל נגעל, אך ידע שרק הדבר הזה יכול לעזור לו. 

דניאל לקח אל ידיו את המקל השחור, שידע שהוא שרביט. דניאל קפץ. הוא לא נפצע, הוא ידע שהוא לא יפצע. אבל הסוהרסנים גהרו מעל חבריו הרועדים, ודניאל התרכז באושר שלו על כך שהנה - מולו ההוכחות, שהעולם שחלם עליו מגיל אחת-עשרה, באמת קיים.

"אקספקטו פטרונום!" צעק דניאל. משהו פרץ משרביטו... פטרונוס בצורת זאב יפהפה וענקי, שגירש את הסוהרסנים.

הצינה נמוגה. רופרט ואמה הביטו בדניאל, המומים ונרגשים. דניאל הוריד את עיניואל השרביט בהתרגשות, אך התאכזב והתעצב מרה כשגילה שמרוב כוח, השרביט עתיק היומין פשוט התנפץ. 

"צריך להגיע אל סימטת דיאגון", פסקה אמה לפתע. דניאל ורופרט הנהנו בלהט, אך לפני שהספיקו להציע רעיונות, אמה תפסה פיקוד: 

"כצעד ראשון, תארזו מזוודות לשבועיים. נגיע לסימטת דיאגון. נברר עבודות אפשריות, נשאל... וגם נבקש לדעת באיזו שנה  בהוגוורטס נמצא כרגע הארי פוטר", אמרה אמה.

כעבור שעתיים התייצבו השלושה בנקודת המפגש: כיכר אספידר. 

לימוזינה שחורה וארוכה חיכתה להם. 

דניאל, אמה ורופרט נכנסו ללימוזינה. סבל שרירי לקח את המזוודות שלהם (היו שם המון מזוודות) אל תא האחסון האחורי. 

בלימוזינה הארוכה היו שלושה חדרי שינה צרים אך ארוכים, והשלושה סיירו בהם. לאחר מכן נכנסו לחדר דמוי-הסלון שבמרכז הלימוזינה, והנהג ניגש אליהם.

"לאן האדונים והגברת ירצו שאסיע אותם?" שאל בנימוס מופלג. 

דניאל ורופרט הביטו זה בזה, נבוכים, אך אמה חילצה אותם:

היא פתחה את כמה מספרי הארי פוטר, דיפדפה במהירות ולבסוף עצרה באחד העמודים, וקראה בקול סמכותי את הכתובת. 

שלושה ימי נסיעה רצופים נדרשו בכדי להגיע לכתובת שלצד סימטת דיאגון והקלחת הרותחת. הנהגים התחלפו כל העת, ונראה שהיו להם מגורים קטנים משלהם, בקדמת הלימוזינה. 

לאחר שלושת הימים, שהיו משעממים במיוחד, עצרה לבסוף הלימוזינה. 

דניאל, אמה ורופרט יצאו ממנה בהתרגשות, והביטו סביב. הסבל הוריד את מזוודותיהם, ולאחר מכן פנתה הלימוזינה, צברה תאוצה ונעלמה מעבר לסיבוב.

עכשיו, הביטו אמה ורופרט בחשש-מה בדניאל. "מה אם אנחנו לא קוסמים, אני ורופרט?" שאלה אמה בחרדה. דניאל הביט בה בתקיפות.

"ראיתם את הסוהרסנים! אתם כן קוסמים, הנה - הקלחת הרותחת!" קרא דניאל בהתרגשות, והצביע על הפונדק. 

רופרט ואמה נשמו לרווחה ונרגעו, בשעה שנכנסו לפונדק. הפונדקאי, טום, לא הכיר, אותם - אך הם הכירו אותו.

"היי, טום. מה קורה?" שאל רופרט וקרץ לאיש המבולבל. 

הם נכנסו אל חדר הלבנים הקטן.

"אמממ... בואו נראה... נדמה לי שרובי (האגריד) נקש על אלה..." מלמל דניאל, ונקש על ארבע לבנים בקיר.

"זה עובד!" קראה אמה בהתרגשות. השלושה הביטו בנשימה עצורה כשהלבנים נכנסו לתוך עצמן ויצרו את השער לסימטת דיאגון. 

השלושה נכנסו, כשפתאום עצר רופרט במקומו, הלום אימה. 

"גרינגוטס..." הוא לחש. "מה עם גרינגוטס-" מלמל דניאל, אך עצר כמעט מיד, וקפא במקומו גם הוא. איך יוכלו לקנות מוצרים כגון שרביט, אם אין להם קופה בגרינגוטס.

"איזה סתומים אתם! אנחנו בין הצעירים העשירים בעולם כולו, ויש כזאת אפשרות להמיר כסף של מוגלגים לאוניות, חרמשים וגוזים! שכחתם שההורים של הרמיוני גריינג'ר המירו כסף מוגלגים לכסף קוסמים?" שאלה אמה ברוגז. 

"ואולי בעצם יש לנו הורים קוסמים, ואנחנו לא יודעים את זה?" לחש רופרט בעיניים נוצצות. "אתה ממש ילדותי, רופרט", אמרה אמה בקול חד, ורופרט משך בכתפיו. "בעצם, זה יכול להיות... בואו נבקר בגרינגוטס, ליתר ביטחון", החליט דניאל. 

הם חלפו על פני עשרות חנויות-הקוסמים, ולבסוף הגיעו לבניין הלבן היפהפה: גרינגוטס.

"אין טעם לקרוא את זה, רופרט - אנחנו יודעים את זה בעל פה", רטן דניאל כשרופרט רכן לקרוא את השלט המזהיר מפני גנבים.

בתוך גרינגוטס, הם קיבלו גובלין זקן וחשדן במיוחד. "אדוני..." פתחה אמה בהיסוס, "האם יש במקרה כספת של משפחת ווטסון כאן בגרינגוטס?" היא שאלה בנימוס. הגובלין עצם את עיניו וחשב. "בהחלט", ענה לבסוף, למרבה התרגשותה של אמה.

"ואתם..." מלמל הגובלין הזקן. "יש כאן כספת של משפחת גרינט?" שאל רופרט, שקינא מעט באמה המפזמת לה בעליזות. הגובלין הנהן.

"יש כאן... רדקליף?" שאל דניאל בהיסוס. הגובלין הניד בראשו, אך המשיך לסקור את דניאל. "מעניין... מעניין מאוד... הרי בעצם, אתה בוודאי ממשפחת פוטר. דומה עד כאב להארי פוטר ההוא, רק עם עיניים כחולות במקום ירוקות", אמר הגובלין בשקט. דניאל היה המום. "אז... אתה אומר שאני אח... של הארי פוטר?" שאל לבסוף. הגובלין הנהן. רופרט ואמה קפאו במקומם בתדהמה, והביטו בדניאל.

"טוב, לפני הכל, אחרי הכל ועכשיו - אני צריך את המפתחות... אולי משהו שהוריכם נתנו לכם?" שאל הגובלין.

אמה היססה. לבסוף היא נאנחה והראתה לגובלין שרשרת עם תמונה זעירה בתוך מסגרת זהב, בה נראו אישה יפה, גבר נאה ואמה עצמה. הגובלין הנהן.

רופרט נראה לחוץ. הוא בלע את רוקו ושלף שן כריש צחורה מכיס מעילו. הגובלין הרים גבה. "לא נבון לשמור מפתח לכספת מכובדת כל כך על ידי הפעולה של הנחתו בתוך כיס של מעיל", אמר בשקט. רופרט הסמיק, אך לא אמר דבר.

 "ואתה - אדון פוטר?" שאל הגובלין את דניאל, שמצמץ ונאנח. על צווארו הייתה תלויה מחרוזת זהב עם מפתח זהב תלוי עליה. הגובלין הנהן שוב.

"אם כך, בואו נצא אל מעמקי גרינגוטס", אמר בקולו המקרקר.

		הפרק הבא