איזה גבר!

פרק 1

היי,אני מרי (מריאנה...). זה די טיפשי שאני כותבת יומן-

אוח, לא משנה. אני מרגישה בת טיפש עשרה קיטשית וחושבת שהחיים שלה בזבל.

אמ... בואו נגיד שיש לי בעיה... אפילו כמה בעיות.

1)אני מכשפה. כאילו, אני לומדת בהוגורטס.

2) כשהייתי קטנה, בערך בגיל 10, איזה קוסם מרושע (וואו,זה נשמע דרמטי) כישף אותי ולשבע השנים הבאות אני אהיה בן. ארר... בכל מקרה, שבע השנים האלה הן שבע השנים שאני אהיה בהוגורטס, חוץ מבשנה השביעית.

אפשר להגיד שדי התרגלתי לזה, כי כבר המון זמן אני בן, וגם תמיד היה לי אופי קצת שונה.

אבל אז קיבלתי את המכתב מהוגורטס (זה היה ברור, כי שני ההורים שלי קוסמים) והייתי צריכה ללכת ללמוד בו.

ובגלל שזאת השנה השישית שלי בהוגורטס, אני אתעד רגע חשוב בהיותי בן.

__ יום ראשון ללימודים בהוגורטס- עולה לרכבת__

עליתי לרכבת ותפסתי קרון. בשנייה שהתיישבתי נער משקפופר שנראה לי די  דביל פרץ לתא בצרחות.

"בלק!!! יא דביל, אתה- אתה עוד תראה, אני..." הוא צרח, ואז פתאום הוא שם לב שאני קיימת.

הוא אמר לי "היי,אני ג`יימס פ-" אבל הוא לא הספיק לגמור את המשפט, וילד גבוה יחסית לגילו, עם שיער שחור עד הכתפיים ועיניים כחולות נכנס לתא והתחיל לאיים על גיימס פ- הזה. בטח עוד כמה שנים אני אצטרך לקנא בו בתור בן. אוי, חרא.

"טוב, ג`יימס פ- והשני שאין לי מושג איך קוראים לו, נחמד לפגוש אתכם, רק הייתי מעדיף שלא תהיו ביישנים להיכנס הפעם," אמרתי להם בציניות. הם חייכו והתיישבו. אווך, אני זוכרת כמה שנאתי את הרגע הזה.

"אני סיריוס בלק, והדביל הזה הוא... אממ... איך אמרת שקוראים לך?" שאל סיריוס את ג`יימס. "אתה מסתובב איתו מהרגע שנכנסת לרכבת, קורא לו דביל, רודף אחריו כמו מטורף ולמרות הכל- אתה לא יודע איך קוראים לו?" שאלתי. "מה אני אגיד, איזו חברות נפלאה. אני מתרגש." אמרתי ועשיתי קולות בכי. סיריוס וג`יימס חייכו זה לזה וג`יימס שאל: "תרצה לחלוק איתנו חדר? אתה יודע, צריך לבחור חמישה ילדים שיהיו בחדר, ויש אותי ואת בלק, ואנחנו מחפשים עוד כמה ילדים. רוצה?" ואני השבתי- "אין לי בעיה, רק אני מקווה שכשאתיישב על המיטה, לא אתחשמל," אמרתי להם.

"אל תהיה בטוח לגבי זה. אבל, רעיון טוב, נעשה את זה לילד הבא." אמר סיריוס.

"רגע, לא אמרת לנו איך קוראים לך..." אמר ג`יימס.

"אה, זה פרט שולי..." אמרתי, והוספתי "דיוויד ג`ונסון". אני מאלתרת מהר. פתאום נשמעה דפיקה על הדלת ושני ילדים, אחד חיוור עם שיער חום בהיר וגם די גבוה והשני שמנמן ונמוך ובעל פנים עכבריות, נכנסו לדלת.

"התקבלתם!" צעקו ג`יימס וסיריוס, שנראו מאושרים. שני הילדים היו די מבוהלים.

"תרגיעו, הם מנסים לבקש מכם בשפה הלא-מובנת שלהם שתהיו איתנו בחדר." אמרתי, וסיריוס אמר, "אני סיריוס, וזה ג`יימס, וזה דיוויד. מי אתם?"

אוו... עדיין לא התרגלתי להיותי דיוויד. איזה שם חרא... טוב, אני מרחמת על עצמי ועל דיוויד בקהאם. מסכן.

"אני רמוס, וזה פיטר." אמר הילד החיוור, "ואני חושב שיהיה נחמד להיות איתכם בחדר." אמר בביישנות. פיטר הנהן.

"יופי," אמרתי, וסיריוס וג`יימס התחילו לדבר על קווידיץ`. אני הצטרפתי לשיחה בשלב מסוים, כי אבא שלי (שמאוד התלהב שיש לו בן) לימד אותי קווידיץ`, וזה היה משחק נחמד, אבל לא הסכמתי לוותר על כדורגל. גם בתור בת שיחקתי כדורגל. נוסף לזה, תמיד אהבתי את בוב דילן ואת הביטלס ועוד כמה להקות מוגלגיות שאף אחד לא הכיר. אימא שלי לא הייתה כל כך מרוצה מזה, אבל לאבא שלי לא הייתה שום בעיה עם זה. את אבא שלי תמיד אהבתי יותר, הוא זה שקנה לי את הגיטרה שלי ואת מכשירי המוזיקה שלי, ומימן את שיעורי הגיטרה שלי. בהתחלה למדתי על קלאסית ואז על חשמלית. "צריך שכולנו נצא בגריפינדור בשביל זה, אתם יודעים," אמרתי להם. "אה, בשביל זה לא צריך לדאוג, לבת דודה של סיריוס יש עבר עם המצנפת ואני הבאתי מספריים. כולם יצאו בגריפינדור," אמר ג`יימס וחייך חיוך ערמומי. בערך אז הגענו להוגורטס.

__ בחזרה אלינו__

והנה אני, בן מאושר, שכבר יצא עם בחורות (ממש נגעלתי על זה שאני יוצאת עם בנות מיני) כדי שלא יחשבו שהוא הומו, משחק כדורגל לפחות פעם ביום, עושה ריצות לילה מטורפות, מתאמן בקווידיץ` כל הזמן, חובט בנבחרת הקווידיץ` של גריפינדור, די מקובל, חבל של הקונדסאים, אנימאגוס (אני ממש כלב) ונהנה מהחיים. שלא נדבר על הלימודים... בכל מקרה, אני ממש בסדר בלהיות בן. אבל בשנה הבאה הכל יהיה שונה... עוד שלושה שבועות כבר החופש הגדול, ואז השנה הבאה.

אוי... שיט. אני מנסה לא לחשוב על זה. כאילו, איך אספר לחברים שלי שכל הזמן הזה הייתי בת?! ראיתי אותם בתחתונים, הזעתי איתם בריצת-שלוש-בבוקר, דיברתי איתם על בנות, הרגתי במכות את מי שקילל אותם, ישנתי איתם וחלקתי איתם את החלומות... איך אספר להם שכל הזמן הזה הייתי בת?

תפסתי את רמוס לשיחת ערב. רמוס היה האדם הכי קרוב אליי מכל הרביעייה, נראה לי שאם הייתי בצורת בת עכשיו, הייתי חברה שלו. רמוס לא יצא עם בנות כל ימיו בהוגורטס עד עכשיו. אתמול בלילה שאלתי אותו אם הוא הומו, והוא אמר לי שהוא ידבר איתי על זה מחר. אז הנה, הגיע מחר, ואני מוכן להסבר שלו.

"נו?" שאלתי אותו, "אתה חייב לי הסבר. אתה הומו?"

רמוס נאנח ושתה קפה. לפעמים אני לא מבינה אותו. כאילו, גם אני חולה על קפה, אבל אני לא שותה קפה בערב.  והדבר הכי גרוע ברמוס, זה שלפעמים הוא מעשן, והוא אפילו גרם לסיריוס לנסות פעם אחת סיגריה. זה מטריף אותי, זה כל כך מגעיל.

בכל מקרה, בסופו של דבר רמוס אמר כן, מה שגרם לי להיות די המומה.

הוא גם אמר לי שהיו לו מערכות יחסים עם רמוס ועם רגולוס ושעם סיריוס הוא אפילו שכב פעם אחת. די חטפתי התקף לב.

"אני מקווה שלא תתרחק ממני עכשיו או תספר לג`יימס,"  אמר לי רמוס בעייפות.

"למה שאני אתרחק ממך? ההומו הוא החבר הטוב ביותר של האישה," חייכתי.

"אבל אתה לא אישה, דביל." אמר לי רמוס בשעשוע. חטפתי התקף לב שני.

"נכון... וואלה... אבל אני לא כל כך הומו." רמזתי לו.

"אוה, תרגיע, אני לא הולך לנשק אותך או משהו. אתה החבר הכי טוב שלי, ולא בקטע של הומואים." אמר רמוס, "ג`יימס וסיריוס החברים הכי טובים, ואני ואתה החברים הכי טובים. אתה יודע את זה." חייך אלי רמוס. יש לו חיוך יפה.

שיט, היצר הנשי משתלט עליי. חשבתי וניסיתי להתחבא מאחורי המיטה.

"מה אתה עושה שם?" שאל אותי רמוס. הרגשתי מטומטמת.

"כלום. פשוט, אני רוצה להזמין את כולם לבית שלי, לכבוד החופש הגדול." אמרתי לו.

החופש הגדול האחרון שלי בתור בן, חשבתי באירוניה.

"אני מניח שאין בעיה. ההורים שלך בסדר עם זה?" שאל אותי רמוס.

"ההורים נוסעים לכל החופש, ואחי הגדול ריק ישמור עלינו," עניתי.

"אה, סבבה," אמר רמוס. "אני הולך לישון," הוסיף וקם לעבר מיטתו.

אפשר להגיד שלא הצלחתי כל כך להירדם אחרי השיחה שלנו. חשבתי, איך זה שישנתי עם גבר כמו רמוס ולא התאהבתי בו, ואז הייתה לי בחילה, אז הלכתי להקיא, וכנראה גם הערתי את סיריוס תוך כדי. סיריוס נראה די מסטול, הוא התחיל לדבר שטויות.

"אתה, בגלל שזה סוף שנה, אני וג`יימס רצינו לעשות משהו מיוחד." אמר סיריוס, "אנחנו רוצים להקים להקה בשלושה שבועות ולמצוא לכל אחד מהקונדסאים חברה בשלושה שבועות. אתה מנגן על גיטרה חשמלית ושר בסדר, אני על אקוסטית, ג`יימי על תופים, ירחוני יודע לשיר לא רע ומנגן על גיטרה קלאסית וזנב תולע מנגן על אורגנית." הוסיף.

"אוקי, תנשום. אתה מדבר יותר מידי. יש לי פחד במה נוראי ואני לא יודע לשיר ואף אחת לא תרצה אותי בתור חבר," אמרתי לו. סיריוס עשה פרצוף.

"אני אהיה חברה שלך," הוא אמר, ואני כמעט נחנקתי.

"בצחוק!" אמר סיריוס.

היה בא לי לרצוח אותו.

"אתה חייב לישון, אתה נראה לא טוב," אמרתי לסיריוס. הוא חייך אלי בתגובה. "אז רק תשיר לי משהו לפני שאני הולך לישון," אמר לי סיריוס בתנאי. נאנחתי.

"איזה שיר?" שאלתי. בואו נגיד שעקשנות זה לא הצד החזק שלי...

"אמ.. מה עם while my guitar gently weeps*? זה שיר ממש יפה. השיר האהוב עליי." אמר סיריוס. "אוקי, אבל רק את הבית הראשון," אמרתי בעייפות. הרגשתי כמו אימא ששרה בפעם המי-יודע-כמה את אותו שיר ערש לילד שלה. הו, מרלין. לקחתי את הגיטרה והתחלתי לשיר.

i look at you all see the love there that`s sleeping
while my guitar gently weeps
i look at the floor and i see it needs sweeping
still my guitar gently weeps

בלי לשים לב, התחלתי לשיר גם את הפזמון.

i don`t know why nobody told you
how to unfold your love
i don`t know how someone controlled you
they bought and sold you

סיריוס נרדם לידי. הרמתי אותו איך שהוא וזרקתי אותו למיטה שלו.

שרתי גרוע (למרות שאי אפשר כל כך לשמוע את עצמך), אבל אני חושב שאפילו אם פיטר היה שר לסיריוס בזמן כזה הוא היה נרדם. הלכתי למיטה ועדיין זמזמתי לי את המנגינה המוכרת. זה שיר ישן של הביטלס, להקה מוגלגית ממש טובה. די חיבבתי את הלהקה, למרות שהיו לה שירים שהייתי יכול להקיא מהם. חוץ מזה הם היו להקה טובה. הכי אהבתי את בוב דילן. אימא שלי תמיד אמרה לי שאני מתעקשת להיות שונה, ולא לאהוב את הדברים שכולם אוהבים. במקום לשחק קווידיץ`,שגם ככה זה משחק של בנים, להעדיף כדורגל ולאהוב להקות מוגלגיות, למרות שאני מכשפה. אולי היא צודקת. אבל אני אוהבת את מה שאני אוהבת, אני לא אגרר אחרי כולם. לעולם לא.

זה מה שהערצתי ברמוס, בעצם, שהוא עושה דברים בדרך שלו, כאילו הוא אומר לעצמו; אז מה אם כולם אוהבים בנות? אני אוהב בנים. ואני לא אשתנה בגלל לחץ חברתי.

זה די הדהים אותי שיש מישהו כזה, שכל כך הולך בדרך שלו...

פיטר הכי עיצבן אותי מכולם. הוא תמיד נגרר אחרינו, זה הפריע לי. רציתי שהוא יעמוד על שלו ולא יהיה פחדן. רבתי איתו על זה. אבל כנראה בריב הייתי יותר מידי אישה, כי סיריוס, ג`יימס ורמוס נעצו בי כל היום מבטים מוזרים. בכל מקרה, חוץ מזה פיט היה דווקא בסדר. הוא היה מתחשב ומעודד, ואפילו גיליתי אצלו כישרון בריצות (בעיקר אחרי שדחפתי לו 5 כוסות קפה שחור לפה). אני לא אהבתי לקרוא לקונדסאים בשמות של האנימאגוסים, אז המצאתי להם שמות; פיטר- פיט/פיטי, רמוס- רמי/רמ רמ, סיריוס- סיר/כוכב-לכת**, ג`יימס-ג`יימי או ג`י.

בדיוק כשהתכוונתי ללכת לישון, פיטר היה חייב להתחיל לנחור.

ירדתי לחדר המועדון של גריפינדור,מנסה להירדם שם. ראיתי שם נערה ג`ינג`ית שנראתה מוכרת בתור לילי אוונס (היה קשה לראות אותה בחושך) ששמה הוזכר די הרבה בשנים האחרונות מפי ג`יימס. התיישבתי על אחת הכורסאות ונרדמתי מייד.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

התעוררתי ב-5 בבוקר ונזכרתי איפה אני. לילי אוונס (יש! צדקתי בניחוש!) כבר הייתה ערה ונעצה בי מבטים מוזרים. לרגע לא הבנתי למה, ואז נזכרתי שמרוב שהייתי עייפה ירדתי למטה בגופייה ותחתוני בוקסר. הסמקתי. "א...א...אני מצטער,פשוט... אני שם עליי משהו." אמרתי ורצתי למעונות הבנים. נו, יופי, עכשיו גם האהובה של ג`יימס יודעת איך אני נראה בתחתונים, וכנראה שזה לא ימצא חן בעיניו. הוא בטח היה מת להחליף איתי.

קלטתי מה חשבתי והתפקעתי מצחוק, ואז התחלתי לדמיין איך אוונס הייתה מגיבה אם ג`יימס היה שם בתחתונים. צחקתי עוד יותר. התלבשתי במהירות, צחצחתי שיניים וסירקתי את הדבר הפרוותי ששרץ על הראש שלי שנקרא שיער, כדי שלא יראה כמו חיה טורפת. ירדתי לחדר המועדון שוב, וראיתי את אוונס שוב, שנראתה עדיין בהלם. "אני מצטער על קודם," אמרתי, וברוב טיפשותי הוספתי "אני בטוח שג`יימס היה רוצה להתחלף איתי".  למה אני חייבת להגיד את כל מה שאני חושבת?!  רציתי לתת לעצמי סטירה. למרבה הפתעתי, אוונס צחקה ואמרה "כן, בטח". חייכתי אליה ואמרתי, "את יודעת שהוא הרוס עלייך,נכון?" היא נחרה בבוז ואמרה "הוא סתם רוצה לנצל אותי כמו כולם".

משכתי בכתפיים והלכתי. מה כבר יכולתי לעשות? אני אמורה לשחק אותה בן!

כנראה שאם ג`יימס היה שומע את זה הוא היה מתחרפן וצובע את השיער לורוד, חשבי לעצמי בשעשוע. דווקא רעיון טוב... אני אעשה את זה בתור מתיחה למישהו פעם.

פרסמתי את הפיק גם בתפוז...

תהנו!

		הפרק הבא