שישים ושתיים שניות

פרק 1 - עוד בוקר (בערך) רגיל

אני חייבת להגיד משהו. מעולם לא שנאתי את ג'יימס פוטר. פשוט... זה היה חוסר חיבה מוחלט לגמרי.
אני לא אומרת שזה לא השתנה. כי זה ממש כן. זה השתנה יותר משאי פעם חשבתי שרגשות יכולים להשתנות. וחשבתי הרבה דברים על כך, חשבתי כל יום על שנאת- סליחה, חוסר חיבתי אליו. האם זה נכון? שאלתי את עצמי שוב ושוב, וכל יום הייתה התשובה פשוטה וכנה: "כן," אמרתי.
אני מודה, מעולם לא הכרתי את ג'יימס פוטר. אז למה הרגשתי חוסר חיבה אליו? אולי בגלל שהיה מקובל, בניגוד אלי. אולי בגלל שתמיד על פרצופו היה נסוך החיוך הזה. החיוך השובב והמעצבן שבסוף... טוב, לא משנה.
עכשיו אחרי ההקדמה הזו, נתחיל את הסיפור.

~.~.~

עוד בוקר טיפוסי בבית הספר הוגוורטס לקוסמות. קמתי מהמיטה ושפשפתי את עיני בידי. פיהקתי פיהוק גדול. לא הייתי גבוהה במיוחד. היה לי שיער אדמוני שאסוף היה בקוקו או בצמה דרך קבע, ועיני שקד גדולות שאהבו לראות את הכל. עורי היה בהיר מדי, כאילו לא ראיתי או שמש בחיי, וזה בערך מה שהיה. לפני הגעתי להוגוורטס, עיסוקי הגדול ביותר היה המחשב. הייתה מתקתקת בו כל היום ללא הפסקה, בלי להיחשף לעור שמש... טוב, כמעט בכלל. ועכשיו אני בהוגוורטס, בשנתי החמישית, ועיסוקי העיקרי בחיי היום יום הוא ללמוד ולתרגל לחשים, ועוד דברים מעניינים שאני בטוחה שאתם לא רגילים לעשות כל יום. אבל אני כן.
"מה קורה, ישנונית?" שאלה אוליביה. אוליביה היא ילדה קטנה ושמנמנה, שיערה שחור וקצר ועיניה חומות ולא נראות מיוחדות כל כך במבט מרחוק. בדרך כלל, היא ערב כבר משעה מוקדמת מאוד. ולומדת. אני לא מבינה איך מישהו ירצה להתעורר מוקדם, ועוד בשביל ללמוד. לפעמים אני לא מבינה מדוע אני חברה שלה כיוון שאין לנו כל כך הרבה במשותף.
"הכל בסדר. איך את? כבר הספקת לעשות את השיעורים בשיקויים?" כמובן שהייתי צינית, הסרקזם פשוט נטף מקולי בעודי אומרת זאת. אני לא יודעת אם היא אמרה את זה כתשובה לציניות שלי, או שהיא פשוט לא הבינה שאני צוחקת עליה, אבל היא ענתה. "כן. כן, כבר עשיתי את השיעורים."
גלגלתי עיניים. "טוב, אפשר להעתיק?" שאלתי.
היא החזירה לי בעוד גלגול עיניים. "אולי."
"אוקיי." קמתי מהמיטה והוצאתי כמה בגדים מארוני: מכנסיי ג'ינס משופשפים, חולצת טריקו כחולה ועליה הכיתוב "Hmm... Hi" (אני לא יודעת למה, אבל זה קרע אותי מצחוק בכל פעם ופעם) וגרביים סגולים ודקים. התלבשתי במהירות, נעלתי את המגפיים השחורים שלי, ויצאתי מהחדר.
בכניסה לחדר עמדו כמה בנות ודיברו. הן הפסיקו את שיחתן מיד. סקרתי אותן בעיני בחשד, אך המשכתי ללכת, שומעת את קוליהן מלחשים. אני לא יודעת למה, אך זה עצבן אותי עד מאוד כאשר ריחלו עלי. אולי זה כי ידעתי בדיוק על מה הם מדברים. עלי ועל... טוב, כל פעם זה משתנה. זה מאוד מפריע לחברות שלי שאין לי חבר, ו... אני מניחה שהן מנסות בכל אופן לעשות משהו בנוגע לזה, למרות שאני אומרת להן שוב ושוב שאני לא רוצה חבר. חברות מדהימות יש לי.
טוב, בכל אופן. המשכתי אל האולם הגדול בכדי לאכול ארוחת בוקר. אתם יודעים, לאכול אלו אחד הדברים הטובים ביותר שאני יכולה לעשות בהוגוורטס. וכן, אני יודעת שזה נשמע פתטי.
התקדמתי במהירות אל עבר האולם, והדבר הגרוע ביותר בי, שאני מצטערת שאני תמיד עושה - אני לא מסתכלת לאן אני הולכת. בעודי רצה, נתקלתי במישהו. שנינו נפלנו על הרצפה. שפשפתי את ראשי, ואז שמתי לב במי נתקלתי. ג'יימס פוטר בכבודו ובעצמו. קמנו מהרצפה והסתכלנו אחד על השני למשך זמן קצר. לא ידעתי מה להגיד. "סליחה"? "תסתכל לאן אתה הולך"? שמא פשוט אלך משם בלי להסתכל לאחור?
להפתעתי הרבה, הראשון שדיבר היה לא אחר מאשר סיריוס בלק, אשר עמד לצד ג'יימס והסתכל עלי במבט מעוצבן. "מי את?" שאל. אני לא יודעת למה, אך זה עצבן אותי מאוד.
"מה אכפת לך," אמרתי, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש. הוא הרים גבה, כנראה הוא לא ציפה לתשובה כזו.
"הא," הוא אמר.
"הא."
החלטתי שה'שיחה' הזו לא מתקדמת לשום מקום, אז החלטתי לעשות דבר, שלהגנתי, היה מאוד הגינוי במצב שכזה. הלכתי משם בלי להוסיף מילה נוספת. ידעתי שהם לא הורידו ממני מבט, וזו הייתה אחת הסיבות שממש לא היה לי חשק להסתכל לאחור. המשכתי ללכת, נכנסת אל האולם הגדול ונעלמת בין שורות התלמידים.