בצד שלנו

"היא מתה , אתה לא מבין ?! מתה! איך אני יכול להירגע בדיוק?"

הוא הכה בידו בשולחן, הוא לבש גלימה שחורה ארוכה ונעליים תואמות. שיערו השחור והארוך הסתיר את פניו , הסתיר את הדמעות שהוא החזיק בכוח.

"אל תאבד את העשתונות , סוורוס" האיש הזקן הביט בו בשלווה מרגיזה.
הוא ידע שהשימוש בשמו היה טריק זול שנועד לרכך אותו ולגרום לו להפגין חולשה,
הפעם זה לא ילך.

הוא התווכח בכל כוחו ,
דיבר בלהט , תקף , צעק וצרח – כאילו נלחם הוא על חייו שלו.

"אני הזהרתי אותך,אמרתי לך שהוא ימצא אותה, אמרתי לך!"
האיש הזקן שתק והביט בו.
"אותם.." הוא מלמל בשקט אחרי שעבר על מילותיו בראשו.

"אני מצטער סוורוס , אני לא ידעתי.."

"אתה כן ידעת! " הוא צעק עליו וחיפש האשמות נוספות להטיח בו.

"בכלל היה אכפת לך מהם?" הוא הוסיף אחרי כמה רגעים של שקט, " זה נראה כאילו זה לא מזיז לך שהם מתו , נהרגו , נרצחו!" הוא הגביר את קולו יותר ויותר,
"אפילו דמעה מזורגגת אחת..."
"סוורוס, דמעות הן אינם מדד לכאב"
"אוי.. תעשה לי טובה דמבלדור , לא אכפת לך מהם.. לא אכפת לך מאף אחד! גם לא מהתלמידים שלך!"

לא קשה להבין שסוורוס מדבר על עצמו , במיוחד אם קוראים לך דמבלדור...
"בוודאי שאכפת לי מהתלמידים שלי, אבל לא היה דבר שיכולתי לעשות"
"יכולת להקשיב לי! אני סיפרתי לך את הכל.. הכל!"
"ואני עשיתי כל שביכולתי בכדי להגן עליהם"
"אתה לא!"
"אני יודע כמה קשה לך סוורוס.."
"אתה לא יודע! אין לך שמץ של מושג דמבלדור!" הוא אמר את שמו בשנאה כה רבה, שאפשר היה למצוא בשמו ניצוץ של שמו של וולדמורט.
"אתה לא יודע הכל, יש הרבה דברים שבחיים לא תדע ובחיים לא תבין , דברים עליי על לילי! על כולם!"

הוא צעק ויצא מהדלת.
דמבלדור ידע.

סוורוס רץ לביתו , לא היה לו כוח לא להעתק ולא שום דבר אחר – רק לרוץ.
הוא הוציא את המכתב מכיסו והביט בו פעם נוספת ,

סוורוס ,

החיים עם ג'יימס לא כמו שחשבתי שיהיו.
הם הפכו לקשים יותר מיום ליום.
אני מפחדת שטעיתי טעות נוראה ,
ככל שאני יותר איתו , ככה אני יותר מבינה כמה שאנחנו לא מתאימים.
צדקת , אני והוא זה שני ניגודים , שתי קצוות שבחיים לא אמורים להיפגש.
אני מבינה עכשיו שטעיתי ,
 גם באהבה שלי אליו... וגם בהתרחקות שלי ממך .
אני מקווה שתמצא בתוכך דרך לסלוח לי.
היית ונשארת ידידי הטוב ביותר.
האמת שכתבתי את המכתב מזה , מסיבה אחרת .
אני מרגישה שאני הבאה בתור.
שהם באים לקחת אותי ,
אבל אתה יודע מה? כבר לא אכפת לי...
שייקחו אותי ואת כל הסבל שלי איתם.
אין לי בעיה למות ,
אבל אני עדיין לא יכולה, לא לפני שאבקש את סליחתך ,
ואומר לך בפעם האחרונה ,
אני אוהבת אותך .

ידידתך מהשנה הראשונה בהווגורטס ,
לילי אוואנס.

הוא קרא אותו שוב ,
ליבו נעצר,
הרוק בפיו התייבש,
קמטים של כעס הופיעו על פניו – לא נשאר לו טעם לחיים.

באותו רגע הוא נשבע, וולדמורט ימות.

"אתה לא חושב שהגזמנו?" החתולה שהסתתרה מתחת לשולחן חזרה לצורתה המקורית.
"זה היה חייב להעשות, מקגנוגל"
"המוות של ג'יימס ולילי – כן , אבל מה עם המכתב?"
"המכתב הכרחי, אנחנו צריכים אותו בצד שלנו"
"אותו.." הוא הוסיף לאחר כמה רגעים "והרבה מזל". 

		הפרק הבא