מוזרה.....

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

היא תמיד הייתה פריקית, מוזרה, כזאת שלא נותנים את הדעת בכלל. כזאת שנחשבת הזויה, עם מחרוזת פקקי הבירצפת, ועגילי הצנונית.

היא הרגישה בודדה, אבל זה לא כל כך מוזר,  כולם היו בודדים אם היו מנדים אותם, צוחקים עליהם.

תמיד מלמדים שאסור לצחוק על השונה, על כאלו שאחרים מאיתנו. שיש להם תחביבים שונים, או שאוהבים לעשות דברים חריגים מהרגיל. אבל למה לא מתנהגים ככה גם במציאות, אלא רק מדברים על זה תאורטית.

אז מה אם היא שונה, אז מה. זה לא נותן להם את הזכות לקרוא לה בכינויים מעליבים, זה לא נותן את הזכות לקחת לה את הדברים, להחביא אותם.

היא תמיד הייתה מתחבאת מתחת לעלון הפקפקן, מתחת למשקפיים, כדי שלא יראו את הדמעות שתמיד מציפות את עיניה.

 לונה המג'ונה, היו קוראים לה. אבל אף פעם היא לא התייאשה, היא לא ויתרה והחלה לבכות. אלא היא לקחה הכל בקלילות, לא התפרקה ונתנה להם לראות אותה בוכה. היא  הייתה אמיצה, חזקה.

למה? למה תמיד את השונים, את האחרים, מנדים? היא הייתה שואלת את עצמה שוב ושוב. בתוך ליבה היא כבר ממזמן התפרקה, אבל כלפי חוץ לא הראתה זאת.

נמאס היה לה כל השנה להתחבא בתוך עיתון, בלי חברים, בלי ידידים. עיצבן אותה כל סוף שנה לחפש את הדברים שלה, הדברים הפרטיים, האישיים שלה!

אבל למה? למה הם  חייבים היו להשפיל אותה, למה כל השנים היא הייתה צריכה לסבול את זה. למה היא ולא מישהו אחר.

עם המשפטים האלו הייתה מסתובבת כל יום, כל שבוע, כל חודש, כל שנה... אבל היא נאלצה להשלים עם זה, כי זאת הייתה המציאות, ואת המציאות אי אפשר לשנות.

או שכן?