הסיפור שלי, ושל הנרייט

עמדתי ברציף תשע ושלושה רבעים. מזג האוויר היה נעים. ניסיתי לקלוט הכול. ילדים נרגשים פיטפטו, חתולים טיילו בין רגליהם, ינשופים קראו זה לזה וצפרדעים קפצו מקצה לקצה של התחנה. לא הכרתי שם אף אחד. האמת, אפילו לראות את דוד, הילד המעצבן של השכנים, היה מרגיע אותי. סרקתי את כל הפרצופים בניסיון לראות מישהו מוכר, אפילו זקנה מהמכולת שהיא אולי סבתא של מישהו, או, לא יודעת, מישהו מהמועדון נוער, אבל לא היה שם אף אחד שהכרתי, או שלפחות ראיתי-אותו-אי-פעם-בחיים.

זאת לא הייתה עובדה מרגיעה במיוחד, אתם מבינים. מצד שני, למה בדיוק ציפיתי? אין הרבה קוסמים ישראלים, וגם אם יש עוד, אני בטח לא מכירה אותם.חוץ מזה שההורים שלהם בטח לא היו טסים לבריטניה רק בשביל ללוות אותם לרכבת.

כמעט התייאשתי, ואז העיינים שלי נעצרו על מישהי שנראתה לי מוכרת. התקדמתי לעברה, משתדלת שלא לדחוף אף אחד, עד שהגעתי. זו הייתה פטרה. מאוד הפתיע אותי שהיא לא אמרה לי שהיא מכשפה. אנחנו החברות הכי טובות מהבית ספר המוגלגי, ואף פעם לא הסתרנו זו מזו שום דבר. גם היא, כמוני, נראתה כאילו הלכה לאיבוד בתוך ההמון, ואנחנו לא הבנות הכי גבוהות בעולם, אתם יודעים.

הלכתי מאחוריה וצעקתי ״בו!״.

פטרה נבהלה. האמת? אף פעם לא נמאס לי משטויות של ילדים.

היא עשתה לי פרצוף. התממתי. אחרי שהיא קלטה אותי, היא חבקה אותי חזק, יותר מדויק לומר שהיא חנקה אותי (כרגיל…) אבל עם כוונה טובה.

אבל היא מאוד שמחה לראות אותי. גם אני אותה. היא הראתה לי בגאווה את הינשוף החדש שלה, פאפין (שם מוזר,הא?) ואת השרביט שלה(״25.8 סנטימטר,עץ ערמון ונוצת עוף חול, נכון שהוא יפה?״)

שאלתי אותה למה היא לא סיפרה לי שהתקבלה להוגוורטס והיא שאלה אותי למה לא סיפרתי לה.

הסתכלתי על השעון, השעה הייתה חמישה לאחת עשרה, הלכתי להורים שלי כדי להיפרד וגם כי הם החזיקו את כל המזוודות שלי. לקחתי את העגלה עם המזוודות ואז אמא שלי הביאה לי רצועה של כלב.
שאליה היה מחובר כלב. (מה חשבתם,שאני אוספת רצועות למזכרת? )

הכלב שלי, ג׳ימי, הוא כלב קטן וחמוד שמאוד אוהב לאכול ולהשתולל. להחזיק אותו הייתה משימה לא קלה כי הוא בדיוק ניסה לתפוס קרפד של מישהו.
הקרפד נימלט ישר אל חיקו הבטוח של בעליו, וג׳ימי נחל אכזבה קשה.

רגע אחרי שההורים שלי הלכו פטרה הגיעה.

וג׳ימי התמקד בפאפין, שנימנם בכלובו עד אותו רגע. עכשיו הוא נעץ בג׳ימי מבט עצבני.

נשמעה שריקה ומיהרנו לעלות על הרכבת, שהתחילה לנסוע.

מצאנו תא ריק והתיישבנו על אחד הספסלים. ג׳ימי מיד קפץ על הספסל שממול, התיישב והתחיל להסתכל בחלון.

השתרעתי על המושב לגמרי, ושמתי רגל על רגל.

התחלתי לדבר עם פטרה על הוגוורטס, ועל מה שכנראה מחכה לנו.

״אני הכי רוצה ללמוד לחשים, את יודעת, זה נראה לי הכי שימושי. ״

״ואני מתה כבר להתחיל ללמוד שינוי צורה! ״ פטרה החילה לברבר על מה שהיא הייתה הופכת למה.

״דרך אגב,ממה עשוי השרביט שלך?״

״עץ גפן ושערה של חד קרן,באורך 29.4 סנטימטר, גמיש. מרוצה?״

״יפה, בסדר״

ואז נשמעו דפיקות בדלת התא.

נכנסו ארבעה ילדים, שני בנים עם שער חום בהיר, ילדה אחת שנראתה קצת כמו עותק של הבנים רק עם שער ארוך, וילדה אחת גבוהה ורזה עם שער בלונדיני ועיינים ירוקות-אפורות.

הילדה הבלונדינית הציגה את עצמה בשם הנרייט. הילדה השנייה אמרה שקוראים לה אמנדה ושאלה אם אפשר לשבת בתא. השבנו לחיוב.
הבנים נראו כאילו בכלל לא שמו לב אליינו, הם היו עסוקים בוויכוח על קבוצות קווידיץ׳ או משהו כזה.

״תום,היי תום!״ אמרה אמנדה ונגעה קלות באחד הבנים. הוא הסתובב וקפץ בכזאת פראות שאפילו ג׳ימי נבהל.

״תום,תהיה מנומס תציג את עצמך״ אמרה לו אמנדה.

״אוקיי, אז אני תום. ״ הוא אמר ״וזה (הוא הסתכל על היילד השני) ג׳רי״

״תום,זה לא מצחיק!״ אמר הילד השני ״ובכלל,קוראים לי ג׳ק. ״

תום ישר התחיל לדבר על ארבעת הבתים.

״אז ככה,יש את הפלפאף,שהם נחמדים כאלה והכל, רייבנקלו, החכמים, סלית׳רין ערומומיים ושאפתנים, ו- (הוא אמר בנימה מלכותית) גריפינדור. האמיצים. הכי שווה. ונחשו מי היה בגריפינדור??? ״

״תום. אנחנו לא מעוניינים לשמוע את חוות דעתך על גריפינדור״ אמרה הנרייט בקול חלש. היא נראתה כאילו סובלת בשקט מאיזו טראומה.

למזלי, לא הייתי צריכה לשמוע את ההמשך כי הוא נקטע על ידי אישה שמנה מאוד שהובילה עגלה עם ממתקים קסומים.

תום וג׳ק ניסו לקנות את כל סוכריות הברטי בוטס שהיו שם,אבל לא הצליחו כי לא היה להם מספיק כסף. אני קניתי כמה סוכריות ברטי בוטס, צפרדעי שוקולד ועוגות קדרה. גם פטרה ואמנדה עשו כך.
הנרייט לא קנתה כלום.

כשהאשה הלכה התיישבנו לאכול ג׳ק מייד טעם סוכריה אחת והעווה את פניו בגועל. אתם לא רוצים לדעת באיזה טעם היא הייתה.

הצעתי להנרייט עוגת קדרה, אבל היא סרבה.

קרעתי עטיפה של צפרדע שוקולד, אבל לא הייתי מוכנה לזה כשהיא קפצה מהיד שלי אל המושב שמולי. לא הספקתי לתפוס אותה, היא קפצה על הריצפה וג׳ימי תפס בשמחה את צפרדע השוקולד ואכל אותה. פטרה התפוצצה מצחוק.

שאר הנסיעה עברה עליינו בנעימים. הבאנו לג׳ימי לרדוף אחרי עוד כמה צפרדעי שוקולד, דיברנו על המקומות שמהם באנו (כל אותה השיחה הנרייט שתקה במבוכה) ועל המקום אליו אנחנו נוסעים.

אבל שמתי לב, שהנרייט הייתה די שקטה כל הנסיעה, כאילו שיודעת משהו שאנחנו לא יודעים. זה אפילו היה קצת מלחיץ.

שמחתי כשהרכבת נעצרה. השארנו את הדברים שלנו בה ויצאנו.

שמענו קול ״תלמידים חדשים אלי״ והלכנו בעקבותיו, מוכנים לכל מה שטירת הוגוורטס צופנת בתוכה.

לכל מה שיעבור עליינו השנה.

		הפרק הבא