בידיים הלא נכונות

יש לי מחסום כתיבה, לכן העדפתי לכתוב עוד פיקצר לפני שאנסה להמשיך את "אם לא היה, יהיה"

ההתחלה של הסיפור מתרחשת יום אחרי ההצלה של סיריוס ובקביק.

לורן צעדה במסדרון כשתיקה תלוי על כתפה. זו הייתה שנתה הראשונה, והיא הרגישה אבודה עד כדי שיגעון. כיתה D7, D7 - אוף! איך קרה שכבר סוף השנה ועדיין קשה לה למצוא את הכיתה הנכונה? היא התיישבה על הרצפה וקברה את ראשה בין ידיה. לאחר כמה דקות, התרוממה על רגליה והחליטה על אסטרטגיה - היא תלך במסדרונות הראשיים, זה בטח צריך להיות שם - לא נותנים בדרך כלל לתלמידי השנה הראשונה לנווט במסדרונות צרים ונטושים. היא רצה בין קומות, עיניה סורקות את הדלתות במהירות. לפתע נשמעה חבטה ושתי זעקות כאב חדות. לורן נפלה ארצה.

"את בסדר?" נשמע קול עמום של ילדה.

"כן, כן." היא טלטלה את ראשה והביטה מעלה, שם עמדה ילדה בעלת שיער חום מתולתל שאחזה בכתפה - כנראה קיבלה מכה גם היא מההתנגשות המפתיעה. היא הושיטה לה יד ולורן תפסה בה והתרוממה על רגליה.

"אני ממש מצטערת, אני לא יודעת מה קרה לי. אני חייבת ללכת. את בסדר, נכון?" שאלה בשנית.

"כן." ענתה לורן, משפשפת את כתפה בכאב. הילדה הגבירה את קצב צעדיה וחפץ זעיר וזהוב נפל מכיס גלימתה. לורן התקרבה אל החפץ בזהירות והתכופפה לעברו באיטיות. היא החלה להושיט את ידה לעבר החפץ. אצבעותיה נגעו בו, והיא נרתעה. היא הרימה את החפץ, מחליטה שכנראה אינו מסוכן.

היא רצה לעבר הכיוון אליו הלכה הילדה, אוחזת בחפץ בחוזקה. ככל שהתקדמה יותר, כך התקשתה במציאתה. היא החליטה לוותר, ושתתן לה את החפץ בהזדמנות הראשונה שתהיה לה.

בערב, כשהתיישבה לשולחן הפלפאף, ניסתה למצוא בעיניה את הילדה המסתורית בעודה מפטפטת עם חברותיה. הייתה רק בעיה אחת - מטשטוש המכה בכתפה, לא הצליחה להבחין בצבע גלימתה. היא נחרדה להבין שאין לה מושג קלוש על הבית אליו משויכת.

"את בסדר? את נראית חיוורת" שאלה אותה חנה, תלמידת ביתה מהשנה השלישית. היא לא רצתה לשאול אותה האם היא מכירה מישהי בגילה עם שיער חום מתולתל, מכיוון שהיו עשרות כאלה. היא הנהנה בהיסח דעת וחזרה לצלחתה. עברו ימים, והייתה צריכה לארוז את חפציה לקראת הנסיעה הביתה. שוב ושוב ניסתה למצוא את הילדה, אך ללא הצלחה. בשנה הבאה, מצאה לבסוף את הילדה - היא ראתה אותה יורדת במדרגות המובילות אל האולם הגדול, בדרך לנשף שאליו לא הוזמנה. לורן רצה לכיוונה.

"היי, את זוכרת אותי?" שאלה אותה לורן, מתנשפת.

"כן…" היא הסמיקה, כנראה שנזכרה בנסיבות. "תקשיבי, זה לא זמן טוב כל כך. אני מצטערת על גסות הרוח - אדבר איתך אחר כך, אני פשוט נורא ממהרת..." היא טפחה קלות על שכמה והסתלקה במהירות.

למחרת, בשיעור תולדות הקסם - השיעור האחרון לאותו היום, היא הוציאה את החפץ מכיסה וניסתה להבין את משמעותו. הפרופסור בינס, שכנראה לא שם לב שאינה מתרכזת בשיעור, המשיך להרצות על בנייתה של הוגסמיד. אצבעותיה שיחקו בחפץ, והיא הרגישה מעט סחרחורת. לפתע היא נמצאה באותו השיעור בדיוק, מוקפת בתלמידים שונים לגמרי ומבולבלת במיוחד. כשיצאה משיעור תולדות הקסם, צעדה לעבר האולם הגדול - לארוחת הצהריים. חרדה הציפה אותה כאשר הבחינה שהפרופסור דמבלדור לא יושב לשולחן הסגל, אלא הפרופסור מקגונגל יושבת בכיסאו. לאחר הארוחה, פגשה במי שנראה לה לרגע כמו הארי פוטר - אך הצלקת כמו נעלמה ממצחו. היא פערה את פיה כמוכת הלם. הילד הרגיש שלא בנוח.

"איפה…?" היא החלה לשאול.

"איפה מה?"

"הצלקת, מאתה-יודע-מי" אמרה. הוא רק צחק.

"זו בדיחה, נכון? הצלקת שייכת לאבא שלי, וולדמורט מת. את צריכה ליווי למדאם פומפרי?" שאל לבסוף בדאגה. היא הנידה בראשה לשלילה.

"יכול להיות שהבנתי לא נכון את הספר ההוא" אמרה בניסיון להסתיר את מחשבותיה. היא רצה לעבר חדר המנהל, בהבנה שדמבלדור לא נמצא. היא תשאל את המנהל, מי שזה לא יהיה, איפה היא ואיך הגיעה לכאן לעזאזל. היא החליקה מעט בעיקול. כשהתייצבה, קלטה לפתע שמולה עומדת הפרופסור מקגונגל, שפלטה צווחה קטנה והצמידה את ידיה ללוח ליבה.

"זה לא יכול להיות… פשוט לא יכול להיות…" היא נראתה כמי שחטפה שבץ.

"מה לא יכול להיות?" היא שאלה, מבולבלת.

"שני תלמידי הפלפאף בשנה היה כבר יותר מדי עבורנו." היא המשיכה למלמל.

"מה זאת אומרת?" שאלה לורן.

"קוראים לך לורן, לורן ברטיוול, נכון?"

"כן…"

"את...את נעדרת. היו שמועות שמתת. בנביא פורסם על כך, זה היה לפני שנים - שנים!" נבהלה הפרופסור מקגונגל.

"אילו שטויות! אני הייתי כאן, בשיעור תולדות הקסם, לפי המערכת שקיבלתי בתחילת השנה."

"הו, את טועה. את למדת כאן בשנת 1994."

"השנה היא 1994!" לורן החלה להתעצבן, המתיחה הזו לגמרי נמאסה עליה.

"השנה היא 2018!" צווחה הפרופסור מקגונגל. לורן חשה סחרחורת.

"איך זה קרה...?" מלמלה. לפתע הכתה בה ההבנה. "פרופסור מקגונגל?"

"כן?"

"מה זה?" היא שלפה מכיסה את החפץ הזהוב.

"איך זה הגיע אליך?" שאלה, היא נראתה על סף עילפון. לורן לא רצתה להגיד שזה נפל מכיסה של התלמידה המתולתלת ההיא - היא ממש לא רצתה להפיל זאת על כתפיה, בטח שלא אם הדבר יהרוס את הקריירה שלה.

"אני לא זוכרת." שיקרה.

"החפץ הזה," היא צווחה "הוא מסוכן ביותר!" פרופסור מקגונגל חטפה אותו מידה. "יש סיבה לכך ששברנו את כל המלאי ממנו!"

"תוכלי להגיד לי איך לחזור לתקופה שלי?" שאלה לורן ביאוש, כתפיה שמוטות.

"הו, לא! לא, לא, לא! את תוכלי לשנות את מהלך ההיסטוריה שאנחנו מכירים!"

"אז מה אעשה?!"

"תצטרכי לחיות כאן, העלמה ברטיוול. ראשית כל, מן הראוי שתודיעי לפרופסור ג'וני ברטיוול - "

"ג'וני? פרופסור?" היא אחזה בשערותיה.

"הודיעי לו" הפצירה בה הפרופסור מקגונגל. טוב, לורן לא הייתה אומרת שהביקור אצלו היה שגרתי - להיפך. אצל הוריה היה הביקור שגרתי עוד פחות, אצל אחייניתה אפילו פחות עוד יותר, וחייה… בכלל לא היו ניתנים לתיאור.

טוב, זה מה שקורה כאשר מחולל זמן נופל לידיים הלא נכונות.