|
שם הפאנפיק: אותו האדם
שם הכותב: צ'ארלי
דירוג: PG
שיפ: מרומז גרהם/רג'ינה, גרהם/אמה
ז'אנר: אנגסט?
ויתור זכויות: יוצרי וואנס המציאו את זה. אני לא כמוהם.
בטא: תודה רבה רבה לטוני על הביטוא.
הוא מעולם לא הרגיש כל כך חי עד אותה שנייה, לפני שמת.
הוא מעולם לא הרגיש כל כך אהוב עד אותה שנייה, לפני שהשנאה הרגה אותו.
הוא מעולם לא הרגיש כל כך טוב עד שהגיע לסוף הרע.
עד עכשיו, בעצם, הוא כלל לא הרגיש.
רק בגללה ליבו היה חסר.
רק בגללה הוא היה צריך לציית לכל דבר שאמרה, בין אם טוב ובין אם רע.
רק בגללה היה צריך להתעלם ממה שהאמין בו ולהתעסק ברע.
העובדה שגדל בין זאבים לא גרמה לו להפוך לזאב, אלא להפך. הוא התחיל להבין איך בעלי החיים מתמודדים עם כל דבר ודבר בחייהם, שהם דבר תמים וטהור, שלא כמו בני האדם.
האנשים האלה, שצחקו עליו בגלל שבכה מעל הקורבנות שלו, היו ההפך הגמור; כל מה שחשבו על זאבים היה ניתן להגיד עליהם: אכזריים, מרושעים, חסרי לב...
אבל בסופו של דבר, הוא נהיה חסר לב. במלוא מובן המילה.
רק בגלל רגע קט שבו הבין שלא כל בני האדם הם רעים, ואפילו יש כאלה שדומים לקורבנות שלו: תמימים, חסרי דאגות ועושים הכל כדי לחיות ולא כדי לפגוע...
אולי בגלל שהם עצמם היו הקורבנות שלו.
ועכשיו, רגע אחרי שהיא כבר מחצה את ליבו משום שהחליט להפסיק להקשיב לה ולנסות לחיות בעצמו, גם אם עוד לא מצא את ליבו והבין מי הוא באמת, הוא הבין.
הוא הבין שגם אם ליבו לא היה בתוכו, הוא היה אותו אדם.
אותו אדם שבכה על הקורבנות שלו.
אותו אדם שגדל בין זאבים.
אותו אדם שהיה צריך לעשות דברים שלא התכוון אליהם רק בגלל שליבו היה אצלה, אצל המלכה הרעה.
כאב עצום געש בחזהו כשהיא מחצה את ליבו, והוא קרס על הרצפה.
הוא שמע במעומם את קולה של אמה, אבל גרהם כבר עבר לעולם אחר.
ת"ב?
|
|
|
|
|
|
|
0 חרמשים
כותב: 
ממש ממש ממש ממש ממש אהבתי!!!
תמשיכי לכתוב! את כותבת מדהים!
זה מדהים צ'אר, כבר אמרתי לך את זה~
זה ממש יפה. וממש עצוב. כתיבה מדהימה.
