סופו של הארי פוטר

עברו כמה שניות בטרם הארי הצליח גם לשמוע מה קורה שם; מישהו דיבר, מישהו שקולו היה גבוה וקר כקרח-

והארי הרגיש את מצחו מתחמם, הוא הרגיש את הצלקת בוערת במצחו כאילו בזה הרגע צורבים אותה עמוק בעורו. הוא השתדל מאוד לא לצעוק או לשחרר אנקות כאב, אך זה היה כמעט בלתי אפשרי. הוא אחז במצחו והשתדל מאוד להישאר חבוי מאחורי הפסל בזמן שלופין ורון החזיקו בו.

ואז לפתע, הכאב החד פסק, ורק אותו כאב קל שהציק לו במשך שבוע חזר לפעום במצחו.

"הוא כאן," לחש הארי בבהלה לרון וללופין.

"נותרו רק עוד כמה משימות פשוטות לעשות," אמר וולדמורט בנימה מאוד לא נעימה של סיפוק. הארי שמע כמה גיחוכים מקהל אוכלי המוות הגדול.

"נפטרנו ממשפחת וויזלי,"

הגיחוכים נהיו רמים יותר. הארי הרגיש את ידיו של רון נקמצות לאגרופים, וכשהביט בו לשנייה, שם לב שאוזניו אדומות.

"הצלחנו להשתלט על הוגסמיד," הוא המשיך וקריאות הידד נלהבות נשמעו בעקבות משפט זה. "ותוך זמן קצר אשתלט גם על המקום הזה," הוא פרש את ידיו לצדדים וחייך בקור, "הוגוורטס."

כעת קהל אוכלי המוות לא הפסיק לקרוא קריאות הידד, לצחוק ולמחוא כפיים.

"אם כן, מה שנותר לנו לעשות, רבותיי," אמר וולדמורט. "לחסל סופית את מסדר עוף החול השטותי הזה, שאני עדיין לא מצליח להבין מדוע בכלל הוא היווה לנו מכשול." הוא החל לצעוד הלוך ושוב כשאוכלי המוות עוקבים אחריו במבטיהם, מחכים לשמוע מה עוד נותר להם לעשות.

"וכמובן," הוא השתהה מעט. "להיפטר מהארי פוטר." אולם הכניסה התמלא בקול תשואות, בצחוק מטורף ובמחיאות כפיים. הארי שם לב שהוא מתחיל להזיע, וכמעט יכול היה להרגיש את מבטיהם של רון ולופין נעוצים בו.

"אני מניחה, אדוני," אמרה לפתע אוכלת מוות שעמדה הכי קרוב לוולדמורט, בקרקור נרגש. "שאתה מעוניין לשמור את פוטר בשבילך..."

"נכון מאוד, ולכן, אם אחד מכם רק יעז לחסל את פוטר במקומי, יהיה לו עסק איתי. ואתם לא רוצים בזה." אמר וולדמורט בקול קר ואוכלי המוות שתקו מיד, דממה מקפיאה השתררה באולם הכניסה, כזו שגרמה לשערות על עורפו של הארי לסמור.

אחרי כמה דקות של דממה מותחת, וולדמורט חייך בקרירות פסק את ידיו והביט לעבר קהל תומכיו –

"אם כן, צאו לעשות את שלכם – חסלו את כל חברי מסדר עוף החול עד עלות השחר, ואל תהססו להשתמש בשרביטים שלכם נגד כל מה שעומד בדרככם."

אוכלי המוות מיהרו לצאת מהטירה לאחר שאדונם פקד עליהם לעשות כך.

באותו רגע, רון קפץ על רגליו והחל לרוץ בעקבותיהם.

"רון!" קרא הארי וניסה לתפוס את גלימתו של רון, אך רון כבר היה רחוק מדי. למזלו, וולדמורט התרחק מהם, כך שלא יכול היה לראות או לשמוע אותם.

רון יצא מהטירה ואחריו הארי ולופין.

"רון! רון, מה אתה עושה?!" קרא הארי ורון הסתובב מיד-

"אני לא מתכוון לסלוח להם! הם מדברים על המשפחה שלי כאילו הייתה בדיחה! ואני הולך לנקום בהם הארי. זה מה שאני עושה!"

"אתה לא יכול!" אמר הארי.

"ועוד איך אני יכול!" אמר רון במהירות ופניו כבר היו כל כך אדומות שהארי התקשה להבדיל בין הפנים לשיער.

"הם יותר מדי..." אמר לופין בשקט.

"לא מעניין אותי! גם אם אני אמות, אני אנקום את מותם!" צעק רון וכעת הוא כבר בכה.

~*~

"הוא בגד בהם, רון! החבר הכי טוב שלהם!" אמר הארי ודמעה מלוחה זלגה באיטיות מעינו.

"הארי, אני לא יודע מה להגיד." אמר רון ונשמע אבוד.

"אז אל תגיד!" פלט הארי עוד לפני שהספיק לעצור את עצמו. הוא ניסה להעמיד את עצמו במצבו של רון וידע שאם רון היה במצב דומה, גם לו לא היה מה להגיד. הרי מה כבר אפשר להגיד למישהו שגילה מי הרוצח האכזרי של הוריו?

מה כבר אפשר להגיד למישהו ששנאה איומה ומזעזעת מתפתחת בו?

"אני מצטער," קטע קולו של רון את חוט מחשבתו של הארי.

"זה פשוט... זה לא פשוט! זה-" הארי רצה להגיד משהו ולא ידע מה. הרגשות העזים שהשתוללו בתוכו מאז שגילה מי רצח את הוריו איימו להתפרץ והוא ממש לא רצה להוציא אותם על רון.

אחרי כמה שניות הוא שם לב שעוד ועוד דמעות זולגות מעיניו, אותם מיהר למחות.

"הארי-"

"אני שונא אותו, רון! שונא אותו!" אמר הארי ושוב לא הצליח להשתלט על עצמו. הוא נעמד על רגליו בפתאומיות וכבר הפסיק למחות את הדמעות מעיניו.

"אני...- תזכור מה שאמרתי, רון: כשאני אפגוש את הסיריוס בלק הזה – אני אהרוג אותו! אהרוג אותו כמו שהוא הרג אותם! זרק אותם לוולדמורט!" הוא התעלם מהצמרמורת שחלפה על רון והמשיך. "אני אהרוג אותו, רון! הוא בגד בהם!"

רון מיהר לקום על רגליו כשהארי כבר לא יכול היה לשאת דבר ואיים ליפול. הוא נעמד בדיוק בזמן לתפוס את הארי שהתמוטט על כתפיו, בוכה.

"הארי, תחשוב על הדברים הטובים שיצאו מזה," אמר רון מעט בהיסוס.

הארי מיהר להרים את ראשו ולהביט ברון.

"מה?!" הוא שאל במעט יותר איום מכפי שהתכוון.

"אני מתכוון, בכל דבר יש מים בחצי כוס." אמר רון והנהן בהצטדקות.

"מה?" חזר הארי בבלבול.

"זאת אומרת – בכל דבר יש חצי כוס ריקה. אני מתכוון – בכל דבר צריך לראות את החצי המלא של הכוס. כן." אמר רון וניסה לחייך, אך הפסיק כשמבטו של הארי הביע תסכול.

"מה כבר יכול להיות מלא בכוס שבורה, רון?" אמר הארי והתיישב בחזרה על המיטה, מנסה לרסן את פרץ הדמעות.

"לא. זו לא כוס שבורה. בכל אופן, אני מתכוון, מי יודע, אולי אם הוא לא היה בוגד בהם, אני מעולם לא הייתי פוגש אותך ואתה מעולם לא היית פוגש אותי."

"מה-"

"אם ההורים שלך היו בחיים עכשיו, לא היית פוגש את אמא שלי ברציף ואז לא היינו נפגשים ברכבת, ואז לא היינו פוגשים את הרמיוני ואז-"

"הבנתי!" הוא אמר. וחיוך הצטייר בפניו.  

הפרק הקודם		הפרק הבא