להרגיש כמו בבית

נכתב כמטלה לשיעור ספרות, אבל היה מספיק טוב לפרסום. תהנו! D:
שם הפיק: להרגיש כמו בבית

כותבת: אנוכי ^^

פאנדום: דברים שבטבע האדם - דוד שחר, אבל לא חובה לקרוא את הסיפור כדי להבין, גם אם תכירו את הדמויות פחות טוב.

דירוג: G

אזהרות: הסוף קיטשי להפליא. תהיו מוכניםות.

דיקסליימר: הדמויות [פרט לחיה, ישראלה ושמו של הילד הסיפור (עמיחי, בפיקצר הזה)] ועלילת הסיפור שקודם לפיקצר הזה שייכות לדוד שחר, ואין לי שום כוונה להרוויח דבר מהפיקצר הזה - חוץ מציון טוב בספרות.

~.~

באותו יום נשבה רוח קרירה ברחבי העיר שהניעה את צמרות העצים, נשאה עלים ובדרה את שיערם של האנשים.
צעדיי הדהדו על המדרכה הלא-אחידה בגובהה ואני ניסיתי לא למעוד וללכלך את מכנסי הצמר שלבשתי. על אף שעזבתי את בית הוריי כבר לפני ארבע שנים, כשהייתי בן שמונה עשרה, מנהגיה של אמי הותירו בי חותם עמוק.
פניתי בסמטה צרה שבקושי נראתה להולכים ברחוב והגעתי לבית קטן ומואר שבחזיתו התנוססה דלת כחולה וצבעונית. ליד הדלת נתלה שלט שעליו נכתבה הכתובת: "כאן גרים אברהם, חנה, ישראלה וחיה", בצבעים עזים ובכתב ילדותי. חייכתי חיוך קטן ודפקתי על הדלת שלוש פעמים. טוק, טוק, טוק.
"רק רגע!" קראה חנה במבטא תימני מתגלגל, "אני מיד מגיעה!"
הדלת נפתחה בקול חריקה צורם וחשפה שלוש דמויות, שלשתיים מהן עור שחום, סנטר חד ואף ישר ולשלישית שיער אדמוני שנקלע לשתי צמות ופנים עגולות ומנומשות.
"עמי!" קראה הילדה המנומשת וחייכה חיוך רחב שמתח את פניה העגלגלות וחשף שן קדמית שרק נפלה. "עמי!" קראה עוד פעם וקפצה לזרועותיי, כשצמותיה מצליפות בחזי ומשקלה הפתאומי בזרועותיי כמעט מפיל אותי ארצה.
"חיה," אמרה בקול נוקשה ישראלה, אחותה הגדולה, שנראתה בוגרת מעשר שנותיה. "אל תקפצי על עמיחי. אני בטוחה שהוא מעדיף שלא תעשי זאת."
"זה בסדר," מלמלתי וחייכתי חיוך מעט מאולץ תחת כובד משקלה של חיה. "אני מסתדר פה."
"ישראלה, אני בטוחה שעמיחי יכול להחליט בעצמו אם הוא רוצה שהיא תרד או לא," נזפה חנה בבתה. "עמיחי," פנתה אליי. "אתה מוזמן להיכנס. אברהם כבר חזר מהעבודה ואני בטוחה שהוא ישמח לראותך."
"תודה," אמרתי, הורדתי את חיה מידיי ונכנסתי פנימה, מכופף את גבי בידיעה שאם לא אעשה זאת אקבל מכה בראשי ממשקוף הדלת. "אז," פתחתי בשיחה. "איך את ואייבי מסתדרים כאן?"
"אני ואברהם מסתדרים מצוין, תודה ששאלת," אמרה חנה בקול נוקשה, ואני ידעתי שכדאי להחליף לנושא אחר. חנה לא נהנתה לדבר על העזיבה מהקיבוץ, שהתרחשה רק לאחר ויכוחים ארוכים שבהם אייבי הסביר לה שהילדות לא יוכלו לגדול ולהתפתח כמו שצריך במשק, ושלמען טובתן כדאי למשפחה כולה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לעיר הגדולה. "אני מתנצלת," היא מלמלה וגבה נרפה. "אני פשוט מאוד עייפה מהטיפול בילדות היום. אברהם חזר הרבה יותר מאוחר מהעבודה ולא יכול היה לעזור לי לטפל בהן בשעות הצהריים."
"זה בסדר," אמרתי, וחייכתי חיוך סלחני בדיוק כשנשמע קולו של אייבי מהסלון הקטן שבבית.
"חנה?" הוא שאל, ורמז ממבטאו האמריקאי הישן נדבק בדיבורו. "מי זה שם?"
"זה עמיחי," קראה חנה. "הוא בא לבקר."
"עמיחי!" קרא אייבי ונכנס לחדר הכניסה הקטן והצפוף ממילא. "כל-כך טוב לראות אותך. הכנס, הכנס. דע שאתה תמיד יכול לבוא לפה ולהרגיש כמו בבית."
הסתכלתי על הרהיטים הישנים והבלויים, על הקירות המתקלפים ועל החיוכים הרחבים של יושבי הבית וידעתי שאייבי צודק.
~.~
ת"ב?