נקודות מבט

אני מסתכלת על המסך, על אחותי הגדולה.

היא שם, לבד, ללא עזרה, מול כל ה... מול כל החיות האלו.

ואני צריכה פשוט לשבת. לשבת ולצפות בה.

היא שוכבת ללא הכרה, על פניה העלים מלאים ברוק של הילדה ההיא, זו שבגיל שלי. נראה לי שקוראים לה רו.

אני לא יודעת מה להרגיש כלפיה!

כלומר, אני לא רוצה שהיא תמות והכל, אבל היא... היא לוקחת את אחותי! את אחותי שהיא אך ורק שלי!

קטניס מתעוררת.

אני מיד ופה במסך, דרוכה. מה יקרה עכשיו?

הידיים של אמא מחבקות את כתפי, אבל אני יודעת שגם היא פוחדת, פוחדת יותר מאי פעם.

קטניס מדברת עם הילדה כעת, הן כורתות ברית.

הלב שלי מתכווץ.

אני מרגישה אשמה, אני מרגישה כל כך מגעילה, כי באיזשהו מקום אני אפילו שונאת את רו, אבל אני סתם אנוכית!

דמעות עולות בעיני כשאני מבינה כמה אני פתטית, כמה זה כל כך לא נכון וצודק.

הפעמון מצלצל חזק פתאום - שעת הצפייה היומיומית הסתיימה.

אני מוחה בשרוולי את הדמעות וחוזרת הביתה עם אמא.