כששתי משאלות מתגשמות

כל כך התלהבתי מכמות התגובות, אז ישבתי שתשע בלילה וכתבתי על נייר את הפרק ועכשיו הקלדתי אותו.

הפרק הזה מוקדש לבלה, ג'ס, מיכל (Guitar) וליאו, שהם סוג של האגרידיות (לא יודעת מאיפה הבאתי את המילה זאת) בשבילי וממש עזרו לי להשתלב בפורטל.
אז למה אני מחכה? הנה הפרק!

_________________________________________________________________________________________________________

כשלילי התעוררה, היא חשבה שזה רק חלום.

שהיא לא באמת נוסעת להוגוורטס, שהיא נשארת כאן, עם רון. אבל המכתב נח לצידה, בדיוק היכן שהשאירה אותו אתמול.

 לילי פשפשה בארגז אחד ושלפה פיסת נייר. זה תמיד עזר לה, היא כתבה סיפורים על עצמה כל כך הרבה, עד שיכלה להאמין שזה באמת קורה. היא התחילה לכתוב.

''לילי?'' שאל קול עדין, ''אני כאן.''

''רון!'' היא קראה בשמחה, חשבתי ש-'' היא נעצרה לנוכח המבט שנעץ בה.

''אני-'' הוא אמר, אך לילי לא הייתה זקוקה לתשובה.

היא הזדקפה מעט, הוא הביט בעיניה ואז...

לילי שמטה מיד את פיסת הנייר, כאילו נכוותה. היא לא אהבה לכתוב דברים כאלה, זה נטע בה תקוות שווא.

''לילי?'' שאל מישהו. לילי קפצה במקומה בבהלה.

''אני-'' היא התחילה, אך נעצרה, ונעצה מבטים במי שעמד מולה, כי הוא בהחלט לא היה רון. הוא היה גדול פי שלושה מכל בן אדם שלילי הכירה, לאורך ולרוחב.

הייתה לו רעמה חומה, מתולתלת ופרועה של שיער חום, ועיני חיפושיות קטנות, שבקושי הצליחה לראות, כי השיער שלו הסתיר כמעט את כל הפרצוף שלו.

''אני פה באתי לאסוף אותך,'' אמר הענק. ''דמבלדור כבודו שלח אותי,'' הוא הוסיף בגאווה.

''משהו לא בסדר?'' הוא שאל בדאגה כשראה את הבעת פניה של לילי.

''לא-אני-פשוט-'' אמרה לילי, ''חשבתי על משהו,'' היא השלימה במבוכה.

''אני האגריד,'' הוא אמר בחביבות, והושיט את כף ידו ללחיצה.

''אהה.'' היא הנהנה בחשש והביטה בכף ידו הענקית, שנדמה היה לה שפשוט תבלע את כף ידה.

''אה, זה פה בסדר,'' צחק האגריד וטפח על גבה בעוצמה כזאת שלילי כמעט נפלה.

''כן,'' מלמלה לילי חלושות. ''אתה צריך משהו?'' היא התעשתה.

''אני פה באתי כדי לקנות אתך דברים להוגוורטס,'' הוא אמר בפשטות והתיישב על הרצפה.

הוגוורטס. היא כמעט הצליחה לשכוח.

''הולכים לקניון?'' היא שאלה בחשש.

לילי לא אהבה את הקניון. פעם המוכרת התנהגה כלפיה בחביבות,

אך כשגילתה שאין לה כסף לקנות את המוצרים, צעקה עליה שתסתלק.

''הקניון?'' האגריד צחק כאילו סיפרה לו בדיחה טובה.

''פשוט בואי איתי,'' הוא הוסיף, קם ומשך אותה החוצה.

האגריד שלף פתאום מטריה קטנה וורודה ונופף בה. לילי התחילה להרגיש לא נעים,

כאילו דוחפים אותה בכוח לתוך צינור צר, ומסרבים לתת לה לנשום.

בדיוק כשלילי חשה שלא תוכל לשאת את זה עוד, זה נגמר. בבת אחת.

השמש סינוורה את עיניה של לילי, והיא מצמצה כמה פעמים כדי לוודא שעינה לא הטעו אותה.

היא כבר לא עמדה ליד הארגז שלה. היא עמדה בין חנות ספרים, לבין בית קפה גדול, ברחוב טיפוסי בלונדון.

''בואי,'' אמר מיד האגריד ודחף אותה קדימה בעדינות, לפונדק קטן שלילי בקושי הבחינה בו,

''זה פה מקום מפורסם,'' הוא הוסיף.

לילי נכנסה פנימה.

כמה נשים קשישות ישבו לפני שולחן עגול ושיחקו בקלפים, והפונדקאי הנמוך ישב מאחורי הבר וצחצח כוסות.

''מקום מפורסם?'' תהתה לילי בקול.

האגריד לא הקשיב לה. הוא בירך לשלום את הפונדקאי, פתח דלת יציאה אחורית, והורה ללילי לצאת. 

_______________________________________________________________________

זה נחשב לפרק ארוך? אני מקווה שכן.

אה, נראה לכם ששכחתי? לא ולא, שלוש תגובות ואני ממשיכה.

הפרק הקודם		הפרק הבא