הבריחה מטרטרוס

הקטע הבא יהיה או פיקצר או פרולוג, תלוי כמה תגובות יהיו וכמה רעיונות יהיו לי. רק לפני זה, כמה פרטים.

הקטע מתרחש בסוף בית האדס והוא AU קל על היציאה מטרטרוס. כתבתי אותו במטרה להגיע למקום אחר אבל זה מה שיצא מה שאומר ששום דבר עוד לא סגור. יכול להיות שאני אמשיך, יכול להיות שלא, תלוי בי ובכם. בכול מקרה, קריאה נעימה.

הוא הרגיש איך הכוח עוזב את ידיו באיטיות. אנוקלוסמוס נדמתה כבדה יותר ויותר בכול מכה.

"אנבת'!" הוא מצא את עצמו צועק בזמן שהמפלצות הציפו אותו מכול כיוון. הוא כבר לא ראה מול מה הוא נלחם. הוא לא ראה כלום. רק דם. השיער שלו נפל אל תוך עיניו, הבגדים שלו לא היו דבר מלבד שאריות בד מוכתמות. כול כך הרבה דם נשפך על עורו שפרסי לא הצליח לקבוע האם הוא פצוע או לא.

"אנבת'!" הוא צעק שוב. הוא לא ידע איפה אנבת'. היא נעלמה בין המון המפלצות בשלב כזה או אחר. עד כמה שהוא ידע, אולי היא כבר מתה. היה הרבה יותר הגיוני לצעוק בשמו של בוב או דמסן אבל נראה שהפה שלו לא הסכים איתו. זה היה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בשבילו, לקרוא לאנבת'. לקרוא לאנבת' ולהרוג מפלצות. להרגיש את חשכת הטרטרוס מכול כיוון, לדעת שלא משנה כמה מפלצות הוא יהרוג ישנן עוד מיליון אחרות מחכות רק לו. ולהמשיך ולקרוא לאנבת' כי זה כול מה שאפשר לעשות.

וטרטרוס. טרטרוס עצמו גם היה שם. הוא לא ראה אותו כרגע, הוא לא ראה כלום חוץ משחור ואדום, אבל הוא הרגיש אותו. הוא לא ידע לתאר את ההרגשה, משהו מרושע, אולי? משהו קר? אפל? המילים הארציות האלו לא היו מספיק כדי לתאר משהו כמו טרטרוס. משהו אינסופי. תהום ללא תחתית. הוא הרגיש איך כוחו עוזב אותו.

"אנבת'!" הוא קרא עוד ונחנק מאבק המפלצות שבאוויר. שום תשובה. לרגע הוא תהה האם הוא עצם את עיניו אבל הוא היה די בטוח שהן עדיין פקוחות. הוא נשען על משהו קשיח. דלתות המעלית.

"אנבת'!!!" הוא צעק בכול כוחו. במעומעם, הוא הרגיש משהו פוגע בזרוע החרב שלו אבל נראה היה שהמוח שלו לא יכול לאבד את גודל הפגיעה. הוא הרגיש את היד שלו כושלת אבל הכאב האמיתי עוד לא הגיע. הוא קרקר פעם נוספת את שמה של אנבת' ונלחם ברגליו שלא ייפלו תחתיו.

"חצוי אומלל," לגלג קולו של טרטרוס אבל זה לא היה כמו לשמוע קול רגיל. הוא לא היה בטוח שהוא יכול בכלל לשמוע קול רגיל מעל קולות הלחימה. זה היה כאילו טרטרוס בתוכו, לא מדבר בטלפתיה אלא היישר מתוך ראשו.

"החברה הקטנה שלך אבדה ובקרוב גם ממך לא יישאר דבר..." הוא שיסף עם חרבו בעיוורון, משתמש בידו הבריאה לתמוך בזאת הפצועה בסרבול.

"לא!!!" הוא צעק ונחנק מאבק המפלצות בשנית. רגליו החלו לרעוד במקומן והוא ניסה להשעין את משקלו על דלתות המעלית כדי שלא יקרסו תחת כובד משקלו.

"אנבת'!!!" הוא צרח שוב רגל לפני שנפל לאחור. דלתות המעלית נפתחו. "אנבת'!!! אנבת'!!! א-נ-בת'!!!" הוא צעק בקול נואש בעודו הודף את המפלצות אותן בקושי ראה מדלתות המעלית.

"פרסי!" קרא לפתע קול בחזרה, אבל זו לא הייתה אנבת'.

'בוב,' חשב פרסי אבל פיו כאילו הוא לא הצליח לבטא שום שם מלבד שמה של אנבת'.

"הדלת! אני ודמסן נחזיק את הכפתור!" הוא בקושי הצליח לשמוע אותו. הוא בקושי הצליח לחשוב. בכול מקום הוא שמע מפלצות צועקות, כלי נשק מותכים אחד בשני, חרבו שלו חותכת בין ים המפלצות ופוגעת מפעם לפעם בשריון או כלי נשק אחר.

"לא!!!" הוא מצא את עצמו צועק לבסוף בתשובה, "אנבת'!!!"

הוא לא נתן לדלתות המעלית להסגר. לא נותר לו הרבה זמן. לא היה לו כוח יותר. הוא הרגיש את אנוקלוסמוס נשמטת מידו, נעלמת בתוך ים הצללים. עכשיו לא היה לו סיכוי לראות כלום. הוא הרגיש את המפלצות נוהרות עליו. הוא הדף אותן בידיו ורגליו וצרח בכול כוחו. המפלצות בטח חשבו שהוא צועק מכאב אבל פרסי לא הצליח להרגיש אותו. המוח שלו לא היה מסוגל לתפקד מספיק כדי להעביר לו משהו מסובך כמו כאב. רק אנבת'. צריך למצוא את אנבת'.

הוא נפל אחורה. משהו קרקע אותו לרצפת המעלית. 'מים,' הוא חשב.

שדה הקרב היה מוצף במים מחמשת נהרות השאול. פרסי לא ידע באיזה מהם הוא שלט, אבל זה העלים את המשקל מחזהו, בדרך כזו או אחרת, ודרש את כול כוח הרצון שלו כדי לא להירטב.

ואז, הוא ראה. סבך שיער בלונדיני מציץ מאחורי גוש שחור משחור.

"א-נבת'!" הוא נחנק ונאבק להיעמד על רגליו אבל סבך השיער נעלם בחשיכה והוא לא ראה שוב כלום.

הוא לא ידע מתי הוא החזיר את אנוקלוסמוס לידיו. הוא לא ידע כמה חמורות הפציעות שלו. הוא כן ידע שהוא ראה את אנבת' ושהיא בדרך לשם וכול זמן שזה היה נכון, הוא המשיך להילחם.

'רק תגידי משהו,' הוא מצא את עצמו חושב, 'תגידי לי איזה מפלצת להרוג ובואי לכאן. רק... תגידי לי שבאמת ראיתי אותך. תגידי לי שאת באמת בחיים.'

וזו הייתה המחשבה האחרונה שהוא חשב לפני שהצללים באפלה התלכדו לשחור אחד והכאב השיג אותו.

"אנבת'," הוא לחש בכוחותיו האחרונים ועצם את עיניו.