מלכות הארון

זה פיקצ'ר ישן בטירוף שכתבתי בפורום פאנפיקים, ביטאתי אותו מחדש.

לא לדאוג, יש לי אישור ביטוא עצמי :)

נקודת מבט של לורן.

~

הייתה זו שעת צהריים, השמש כבר התחילה קצת לשקוע. קבעתי להיפגש עם ג'ן בבית של הזוג מונרו כדי לסדר להם את הארון, כמו תמיד.

היא אמרה לי שהם עשירים, ושאם נעשה עבודה טובה הם אמרו שהם ישכרו אותנו לעבודה קבועה. נסעתי לאורך רחוב שבכלל לא הכרתי עד שהגעתי אל הכתובת.
ידעתי שהגעתי בגלל שראיתי את ג'ן מחכה לי מחוץ לבית.
"תודה שנזכרת לבוא באמת. חשבתי שנסעת שוב לאפריקה." היא רטנה, כשיצאתי מהסטיישן שלי.
"מה אני אגיד לך, עוד פעם נקרעה החוברת של ברנדן. הייתי צריכה להקפיץ את ג'ים אל הסופרמרקט כדי שיזהה איזו חוברת זו בדיוק."
"מה, הפור-"
"כן. הפורנו. תפסיקי לשאול שאלות מטרידות ובואי ניכנס, שלא נאחר שתינו."
דפקנו על הדלת של הזוג מונרו, אבל אף אחד לא פתח. כנראה שהם כבר יצאו מהבית.
"טוב, מה הם אמרו? איפה המפתח?" שאלתי, בתקווה שג'ן הסנילית תזכור משהו.
"הממ... מתחת לשטיח, אני חושבת."
הרמנו את השטיח, והמפתח באמת היה שם, מונח על הרצפה.
פתחנו את הדלת, ונכנסנו אל סלון ענקי. 200 מטר על 200 מטר של סלון... זה הגודל של הבית שלי!
נפלטה מפי קריאת התפעלות. ג'ן נשארה במפתן הבית, בוהה בחדר הענק.
"בואי ג'ן, נכנסים." משכתי בידה, אבל היא נשארה במקומה, דוממת. "למה את לא באה ?"
"אם זה הגודל של הסלון, אז אין לי מושג מה הגודל של חדר הארונות..." מלמלה ג'ן בתערובת של שמחה ועצב.
"בואי, אולי אם הם יהיו בחוץ מספיק זמן נצליח למדוד קצת בגדי יוקרה בלי שיצלמו אותנו."

גיחכתי.לפעמים אני מצחיקה את עצמי וזה די חולני. ג'ן עקבה אחריי בצעדים קטנטנים. 

עבר הרבה זמן עד שמצאנו את חדר הארונות, כי הבית היה ענקי. היו לו ארבע קומות ומרתף, וכל קומה הייתה בגודל של דירה.

בסופו של דבר חדר הארונות היה במרתף. תודה באמת שנזכרתם להודיע לנו לפני שעשינו חיפוש בכל ארבעת הקומות! רטנתי לעצמי בראשי.

ג'ן צדקה, חדר הארונות היה ממש גדול. מרוב שהארונות היו גבוהים היו שם סולמות.
כעבור שעתיים בערך סיימנו את כל העבודה: לצחצח מדפים, לסדר מחדש בגדים ולזרוק קולבים שבורים.
הקפצתי את ג'ן הביתה. איזה יופי, מחר יום שבת; אפשר לצאת לדוג עם ג'ים והילדים.
כשהגענו אל ביתה של ג'ן, היא מלמלה לי "הילדים אצל הדודה, אז יש לי קצת זמן עם דיק..."
"מילה ה-א '?"
"מילת ה-א' בהחלט. אל תתקשרי אלי הערב אם אספן עושה צרות."
"בהצלחה, תהיו אממ... בטוחים. שלא יהיה לכם ילד שישי בטעות." השבתי בגיחוך קל.
"נשתדל. ביי לורן."

ג'ן יצאה החוצה בטריקת דלת. פתחתי את החלון וצעקתי לעברה: "ביי ג'ן, תהני!"
הנסיעה הביתה הייתה משעממת. ג'ים לא היה לידי, כדי שאוכל לצחוק על כמה שהוא אידיוט אבל להזכיר לו כמה אני אוהבת אותו. והילדים... כל כך התגעגעתי אליהם. אל כל החמישה.

תהיתי לעצמי אם טיילר ברגעים אלה נוסע על סקטים בבית, או אם ברנדן הרגיש שהחוברת חסרה; אם הילארי ואספן רבות או שאולי יכול להיות שלו מדביקה על עצמה מדבקות עוד פעם, אחרי שאמרתי לה ולג'ים שזה לא בריא...
לא שמתי לב שאני כבר שעה חונה בחנייה של הבית שלנו, וסתם יושבת במכונית ומבזבזת דלק.
כיביתי את המכונית, נעלתי אותה ונכנסתי הביתה.
לפני ששמתי לב, קיבלתי חמישה חיבוקים ונשיקה על השפתיים. כשהתנתקתי מהנשיקה ומכל החיבוקים, עמדו מולי הילדים המקסימים שלי ובעלי ג'ים.
"הכנתי לך ארוחת ערב, ג'ן סיפרה לי שהיה יום קשה," אמר ג'ים, לקח את ידי והוביל אותי אל חדר האוכל.
על השולחן עמדו שבע צלחות לבנות, ואחת ורודה עם לבבות, גדושה באוכל. "זה בשבילי ?" שאלתי, בוהה בצלחת.
"לא, זה של אספן. היא אוהבת לבבות. זו הצלחת שלך," השיב ג'ים והצביע לעבר קערה לבנה פשוטה עם סלט.
"תודה. זה כל כך רומנטי." מלמלתי בציניות בעת שהתיישבתי ליד השולחן.
לפתע הילארי נכנסה אל החדר, מתנשקת עם ג'ייק. כנראה שהם לא שמו לב אלינו, כי הם התמזמזו בלהט על השולחן.
רגע, רגע, רגע... ג'ייק? מה הוא עושה כאן?
ג'ים ניסה לחקות קול כחכוח בגרונו, אבל יצא לו משהו שדומה לאעלמבלמ.
הילארי וג'ייק התנתקו מיד כשראו אותנו. "שכחתי להגיד לך, לורן, ג'ייק ישן אצל הילארי היום." הוסיף ג'ים, כאילו לא קורה שום דבר מיוחד, ובאמת לא קורה. ג'ייק בא אלינו פעם ביומיים - שלושה.
"היי ג'ייק, הילארי, בואו ותאכלו איתי."
"אימא... אנחנו עסוקים. ג'ייק עוזר לי עכשיו בעבודה בהסטוריה." אמרה הילארי, וידעתי שהיא משקרת. נעצתי בה מבט חודר.
"נכון ג'ייק?" סיננה הילארי בעצבנות לעבר ג'ייק, שפשוט בהה בחלל בחולמניות. היא נתנה לו מרפק לצלעות.
"כן, נכון. בואי!" התעורר ג'ייק בפתאומיות ולקח את הילארי בידה לכיוון חדרה.
"אספן, טיילר, ברנדן ולו כבר הספיקו לאכול וללכת לישון, ואני לא חושב שהילארי וג'ייק יבואו לאכול בקרוב... סוף סוף קצת שקט." מלמל ג'ים לעברי כשסיימתי לאכול. "את באה לישון?" הוסיף בפלירטוט סמוי.
"אתה בטוח שאתה מתכוון ללישון?" 
"אני אף פעם לא באמת מתכוון ללישון."
הוא נישק אותי, והוביל אותי אל חדר השינה שלנו.
אני מקווה שהילדים לא שומעים כלום.