הזמן של ג'יין

טוב תודה על התגובות ומצטערת שלקח לי זמן אבל הפרק כאן

מה אתם עושים?" שאלתי אותם מנערת את הזרועות של שיין ורון מעליי.
"ג´יין, את חצויה, נכון?" שאל שיין בעניים פעורות.
"אממ... כן, ואני מניחה שגם אתם" עניתי.
הנער בעל השיער השחור הסתכל לעברי ושאל "מאיפה השגת את הסיכה?" שאל.
"הייתי במשך חודש במחנה החצויים כשהייתי צעירה יותר, זה היה הנשק שבחרתי לעצמי וכשהחודש עבר, חזרתי לבית היתומים" אמרתי לו.
"אוקיי" אמרה הנערה הבלונדינית, היא לא נראתה מופתעת בכלל שגדלתי בבית יתומים. אבל ידעתי שהרבה פעמים קורה, שההורה הלא אלוהי של חצוי מת כשילד בגיל צעיר, אף פעם לא הבנתי למה, אבל השלמתי עם זה.
"את יודעת מי ההורה שלך?" שאל רון.
"לא" עניתי קצרות.
"אני מניחה שאם גדלת בבית יתומים אז את גם לא יודעת מה המין של ההורה האלוהי שלך" אמרה הבלונדינית.
"שתי נקודות לבלונדינית" אמרתי וצחקתי.
לעומתי הנערה הבלונדינית לא צחקה ורק הביטה בי ברוגז קל "אל תקראי לי בלונדינית, יש לי שם"
"כן, טוב, אני לא יודעת מה השם הזה" השבתי.
"השם הוא אנבת´, וזה פרסי" אמרה והצביעה על הנער שחור השיער.
"נחמד לדעת" אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
לפתע הדלת של החדר נפתחה.
עמד שם איש מבוגר כבן 40 עם מבט כעוס על פניו.
"מה קורה פה? מה זה הרעש הזה? ויותר חשוב מה זה השמועות על נערה לא מוכרת שתקפה תלמידה?" צעק ושמתי לב שכששאל את השאלה האחרונה הוא הסתכל עלי, כרומז שאני הנערה הלא מוכרת, והוא כמובן, צדק.
"המנהל, אנחנו יכולים להסביר הכול" אמר פרסי ברוגע, כאילו עבר את המצב הזה מאות פעמים, מה שסביר להניח היה נכון.
"לא! נמאס לי מתירוצים, בעיקר מהרביעייה הזאת, שלא תחשבו שאני לא מקבל דיווחים על כל הקרבות שמתנהלים בינכם לבין תלמידים שנעלמים אחרי הקרב מסיבות מסתוריות" צעק בכעס ופרצופו האדים כל כך, עד שהיה נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ.
"תלמידים, כן בטח" שמעה את שיין ממלמל.
"המנהל בבק-" החלה לומר אנבת´ אבל הושתקה על ידי המנהל.
"אין לי כוח לעוד תירוצים גברת צ´ייס, כל השנה הזאת אני שומע תירוצים, נמאס לי! אתם ארבעתכם מסולקים מבית הספר! ואת-" אמר והפנה אצבע מאשימה אל עבר ג´יין.
"תסתלקי מהבית ספר שלי אני לא רוצה לראות אותך פה יותר לעולם"
ג´יין לא הצליחה להגיב, היא ציפתה שארבעת האחרים ידברו אבל הם לא הגיבו.
לאחר כמה דקות המנהל הלך ואנבת´ החלה לדבר "טוב בואו נלך" אמרה נאנחת.
"כנראה שלא נצליח לשרוד פה שנה" אמר פרסי, מגחך.
"זה די הגיוני, לא כולנו שברנו שיאים בכך שהשאירו אותם באותו בית ספר יותר משנה" אמרה אנבת´.
"אני לא הצלחתי לשרוד ביותר משנה" השיב פרסי.
"אתה היית שורד, אם לא..." אמרה אנבת´, אבל נראה שלא התכוונה להמשיך ולמרות זאת פרסי נראה כאילו הוא הבין.
"אוקיי..." אמרתי.
"טוב בואו נצא" אמר שיין וכולנו יצאנו מהחדר ולאחר כמה דקות גם ממבנה בית הספר.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי.
"למחנה החצויים" אמר פרסי.
"ואיך נלך לשם?" שאלתי.
"סוד" אמר פרסי מגחך.
לאחר כמה דקות של המתנה מייגעת נראו גושים קטנים בשמיים, גושים שכאשר התקרבו אלינו התברר שהם פגסוסים.
הפגסוסים נחתו לצידנו.
פרסי התקרב אל אחד מהם אשר היה שחור כמו הלילה.
"אתם באים?"שאל.
"איך הם הגיעו לפה?" שאלתי.
"אני בן פוסידון" אמר ולאחר כשנייה הוסיף "בגלל שאבא שלי יצר את הסוסים אני יכול לתקשר איתם"
"חשבתי שלשלושת הגדולים אסור להוליד ילדים, זה הדבר היחיד שאני זוכרת מהביקור שלי במחנה" אמרתי.
"הם לא באמת הקשיבו לשבועה שלהם...." אמר פרסי ובזה נגמרה השיחה.
עלינו על הפגסוסים.
פרסי על השחור שהוא ניגש אליו.
אני אל אחד חום.
אנבת´ אל אחד לבן עם כתמים שחורים.
שיין על אחד לבן.
רון על אחד אפור.
התחלנו להמריא, זו הייתה הרגשה נפלאה, אני מודה, אבל אני בכל זאת מעדיפה לעבור ממקום למקום בעזרת האדמה.
הטיסה לא נמשכה הרבה זמן וכבר אחרי כחמש דקות היינו בתוך מחנה החצויים.
כאשר נחתנו נשמעו מלמולים מקרב כל החניכים שראו אותנו, זה לא היה נראה להם מוזר כמובן, אבל הם לא הבינו מי אני.
"ג´יין בואי אנחנו צריכים לקחת אותם לבניין הראשי" אמר שיין.
"אוקיי" אמרתי והתחלתי לצעוד, לפני היה שיין וכל השאר מאחורי.
הגענו אל הבניין המרכזי, צעדתי קדימה בשביל להכנס ראשונה אך פרסי ואנבת´ עקפו אותי.
"עדיף שאנחנו ניכנס ראשונים" אמרה אנבת´.
"למה?" שאלתי.
"פשוט עדיף" אמרה ופתחה את הדלת.
נכנסנו אל תוך הבניין הראשי כשפרסי ואנבת´ מובילים בתוכו ראיתי את הקאנטור כירון.
"פרסי, אנבת´ למ-" החל להגיד אבל כשעיניו נפלו עליי הוא השתתק, עיניו נפערו.

הפרק הקודם