הארי פוטר וקללת הצלקת

אחרי 20 שנה זה חוזר

"מזל טוב!"
"אבא בן שלושים ושבע!" קראה לילי.
"מזדקנים, הא?" אמר רון בגיחוך.
"רון!" קראה הרמיוני, אך על פניה הבעת שעשוע.
"אבל שלושים ושבע זה לא מאוד זקן, נכון?" שאלה לילי בהיסוס.
"הו הו הו, זקן בהחלט," צחק הארי. "עכשיו אולי אפשר כבר להיכנס?" הוסיף.
"אבא, הכנתי לך מתנה". אמר אלבוס בביישנות, ושלף מאחורי גבו חבילה עטופה נייר כסוף וקשורה בסרט אדום.
הארי פתח את החבילה. בתוכה נח אלבום עבה שכריכתו מעוטרת ועליו כתוב באותיות מסולסלות "לאבא, באהבה- מאלבוס".
"תודה, בן" אמר, ופרע את שערו השחור של בנו הצעיר בחיבה.
"השערות שלו פרועות לגמרי גם בלי שתבלגן אותן!" נזפה ג'יני בחיוך. "פתח אותו! פתח אותו!" קראה לילי, שכבר לא הייתה מסוגלת להסתיר את סקרנותה.
"נו כבר, תעשה את זה", אמר ג'יימס. הייתה זו הפעם הראשונה שדיבר באותו הערב.
"ג'יימס!" קרא הארי. "חשבתי שאתה אצל הוויזלים!"
"הלו, גם אנחנו פה..." אמר ג'ורג'.
"או.קיי, אז בואו נראה מי פה", אמר הארי, מופתע מכמות האנשים שבאו לחגוג את יום הולדתו. "משפחת לונגבוטום, טדי," אמר, "משפחת וויזלי, משפחת וויזלי ומשפחת וויזלי". כל הנוכחים צחקו.
בין נחרת צחוק לנחרת צחוק אמר ג'ורג':" מה יש? אנחנו משפחה גדולה ומגובשת!" הצחוק גבר.
-----------------------------------------------------------------------------
"בתיאבון!" אמרה ג'יני והתיישבה לשולחן המפואר והחגיגי לאחר שסיימה סוף-כל-סוף לערוך אותו לקראת סעודת יום ההולדת.
"רגע!לפני שמתחילים לאכול צריך להרים כוסית לחיי הארי!" אמר נוויל.
"לחיי הארי!" הריעו כולם והרימו את כוסותיהם באוויר.
"אמא, גם אני רוצה וויסקי אש!" אמרה לילי ותלתה מבט מתחנן באמה.
חמודה שלי, בעוד כמה שנים תוכלי לשתות מה שתרצי, בינתיים תשתי מיץ דלעת," השיבה לה ג'יני, אך לילי לא רצתה להקשיב וענתה בכעס:" דבר ראשון- אני לא ה"חמודה" שלך. ודבר שני- אם לא וויסקי אש, אז לפחות בירצפת!"
הארי, שכל אותו הזמן האזין למתרחש, אמר:"היום זה יום ההולדת שלי, ואני אקבע את החוקים. לילי יכולה לשתות קצת וויסקי אש- אבל רק טיפה. וג'יני- את יכולה להמשיך לאכול, הכל בסדר."
ג'יני נעצה בו מבט רצחני, אך לא אמרה דבר.
"אווץ'!" קרא הארי לפתע. נדרש לו כל כח רצונו כדי לא למשש את צלקת הברק שעל מצחו. היא לא כאבה לא כבר עשרים שנה.
"מה קרה?" שאלה ג'יני בדאגה.
"הצ... כלום, כלום", אמר משראה שג'יימס מאזין לו בדריכות, אך סימן לג'יני בשפתיו "אחר כך".
-----------------------------------------------------------------------------
לסיום הארוחה הוגשו פונץ' ועוגת שוקולד שופעת. הארי ניצל את המהומה שהגיעה בעיקבות המטעמים וקרא לג'יני, רון והרמיוני לחדר הסמוך.
"מה קרה?" שאל רון והוסיף, "העוגה נראתה ממש טעימה, תיכף יחסלו לי את הכל..."
"יחסלו לך הכל?" התרעמה הרמיוני, ספק נוזפת ספק משועשעת.
"זה לא משנה עכשיו, רון," אמרה ג'יני, "הארי קרא לנו כדי לספר משהו חשוב!" ואז לכסנה אליו מבט והוסיפה, "נכון?"
הארי כחכח בגרונו והכריז:
"טוב, אין לנו הרבה זמן, אז אני אעשה את זה בלי הקדמות מיותרות- קודם, בארוחה, כאבה לי הצלקת".
השתררה שתיקה רועמת, אותה הפר לבסוף רון כששאל:" א-אבל לא יכול להיות ש... שהוא חזר, נכון?"
"וולדמורט? לא..." אמר הארי בביטול, "הוא מת."
שוב השתררה דממה.
הפעם היה זה תורה של ג'יני להפר אותה:" אהה... הארי... אתה לא חושב שאולי זה כאב טבעי? כלומר, שהצלקת כואבת פשוט בגלל... שזו צלקת?"
הארי התרגז. "מה פתאום?" שאל בזעף. "צלקות לא מתחילות לכאוב סתם כך, בטח לא אחרי עשרים שנים בהן לא כאבו בכלל!"
"אז מי... או מה זה יכול להיות?" לחשה הרמיוני בפחד.
בקושי סיימה את דבריה כשנשמעה שאגה מחרידה ומייד אחריה, קול צווחות אימה.
רון, הרמיוני, ג'יני והארי רצו אל חדר האוכל ומצאו תוהו ובוהו מוחלט, ללא כל זכר למסיבה הנעימה שהתרחשה שם דקות ספורות קודם לכן. הכיסאות היו הפוכים, הוילונות הרקומים נתלשו ונחו על הרצפה מרוטשים וקרועים, כלי החרסינה היפים נשברו לרסיסים ומשמונה עשר האנשים שהיו בחדר לא נשאר אף אחד.
"לילי! אלבוס! ג'יימס! איפה אתם?" קראה ג'יני, שהייתה על סף דמעות.
נשמעה שאגה נוספת, וכעת היה ברור מהיכן הגיעה.
הרמיוני, רון, ג'יני והארי רצו לחצר.
שם, על המדשאה (שהייתה פעם מטופחת)התחולל קרב של ממש:ביל, פלר, ג'ורג', אנג'לינה, לונה ונוויל נאבקו באדם זאב ותוך כדי כך ניסו להגן על הילדים שהשתדלו כמה שפחות להיראות.
"הארי! רון! הרמיוני! ג'יני! בואו לעזור לנו!" צעק ביל, ותוך כדי כך ירה קללה משתקת לעברו של אדם הזאב. 
"בואו!" קרא הארי, והרביעייה הצטרפה לקרב.
לרגע אחד של חרדה נדמה היה שאדם הזאב עומד לנשוך את ג'יימס, אך ברגע האחרון צעקה ג'יני "סקטומספרה!" ופגעה ברגלו השמאלית של היצור. הוא ילל כאשר רגלו החלה לדמם, ולאחר ברח מהמקום בצליעה.
"כולם בסדר?" שאל הארי.
פלר הנהנה לחיוב.
"איך בכלל הגיע לכאן אדם זאב?!" שאלה הרמיוני, "ואיפה טדי?" הוסיפה משלא ראתה אותו בשום מקום.
לפתע אלבוס הגיע, ממרר בבכי. "זה- זה היה ט- טדי שלנו! והוא הפך ל- ל- אדם זאב לא שלנו!" אמר בין יפחה ליפחה.
"די, די." הרגיעה אותו ג'יני בקול רך וליטפה את ראשו.
"אבל זה לא ייתכן! אף אחד לא נשך אותו!"אמרה אנג'לינה (אשתו של ג'ורג') בפלאה.
הרמיוני התערבה בשיחה. "נו, באמת. זה ברור כשמש!" אמרה, נוזפת.
"מה ברור?" שאלה לונה בקולה החולמני, שנשאר לה מימי ילדותה.
הרמיוני גלגלה את עינייה. "טדי הוא בנו של רמוס! ורמוס היה אדם זאב!" אמרה בטון של נו-איך-לא-הבנתם-את-זה-בעצמכם. 
"ו..." אמרה פלר, שעדיין לא הבינה.
הרמיוני "לבשה" את קול המורה שלה. "כאשר צאצא של אדם זאב מגיע לגיל עשרים, בירח המלא הראשון של אותה שנה- הוא הופך לאדם זאב. מאותו יום והלך, הוא הופך לאדם זאב לכל דבר!" סיימה בדרמטיות.
"וואו!" קרא רון, "איך את יודעת את כל הדברים האלה?"
הרמיוני הסמיקה. "אה, פשוט עברתי אתמול על הסיכומים הישנים שלי מגיל שלוש עשרה.מצאתי ביניהם את הסיכום ההוא שסנייפ נתן לנו לכתוב על אנשי זאב. אתה זוכר את זה?" ענתה לו, מצטנעת.
"הו, כן, זה היה סיוט!" גיחך.
ג'יני נתנה בו מבט שאמר אתה יכול להתבדח בכל מצב, אה?
רון מיהר להפנות ממנה את מבטו. "טוב, אז- אה- נראה לי שאנחנו נזוז. ואגב- מזל טוב, הארי!"
--------------------------------------------------------------------------------------
"אבל אבא, מה יהיה אם אני אפול? או שאתקע בעץ? או שהמטאטא שלי יתחיל להשתגע? מה יהיה? יכאב לי נורא? אני פוחדת, אבא, אני לא רוצה..."
אלבוס, ג'יני, הארי, ג'יימס ולילי עמדו באמצע שדה בור מרוחק ומבודד, שבידיהם מטאטאי "אש המחץ 2". הארי עמד על כך שליפני שתגיע להוגוורטס, תדע לילי לטוס על מטאטא. אולם ליבה של לילי היה מלא ספקות, ואת רוב דרכה לשדה עשתה משפחת פוטר כשהיא מקשיבה לחששותיה של הבת הצעירה.
"פחדנית", הטיח בה ג'יימס, "אין סיכוי שתהי בגריפינדור. בטח תהי בהפלפאף הרכרוכיים או ב- הא! בסליתרין המסריחים!" אמר בזלזול והעווה את פניו.
עיניה של לילי התמלאו דמעות. "אני כן אהיה בגריפינדור!" פלטה. "נכון, אבא?" הוסיפה.
"אני לא מתערב", אמר הארי, שידע שגם אם הסיכוי קטן, תמיד קיים הסיכוי שלילי לא תשובץ בגריפינדור, ולכן העדיף לא לתת חוות דעת משלו בנושא.
"די, ג'יימס, נמאס לי לראות אותך רב עם לילי. ולילי- אנא ממך, על תעלבי מכל דבר שג'יימס אומר לך. וחוץ מזה, אנחנו אוהבים אותך ונאהב אותך בלי שום קשר לבית בו תהי" אמרה ג'יני.
"טוב, אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מתכוון לעוף היום!" אמר אלבוס וזינק לאוויר בקריאות שמחה.
כן, הוא בהחלט צודק," אמר הארי וגירד את ראשו. "בשבוע הבא האחד בספטמבר, ועוד לא היינו בסימטת דיאגון. לילי, תראי, זה פשוט מאוד- תעלי על המטאטא, תתיישבי עליו ביציבות וכשאגיד "צאי" תדחפי ברגלייך את הקרקע" הסביר והביט בביתו הממלאת את הוראותיו.
"מוכנה?" שאל אותה.
לילי הידקה את אחיזתה במטאטא.
"כן", אמרה, ולמרות שעל פניה הייתה הבעה נחושה, קולה היה מהוסס.
"אם כך, צאי!"
בתנועת זינוק חלקה עלתה לילי לאויר.  ג'יני מחאה כפיים, ואלבוס שרק בהתפעלות. היא עשתה שני סיבובים, ואז הנמיכה בהדרגה עד שנחתה.
על פניה היה מתוח חיוך ענקי, ממש מאוזן לאוזן, והיא אמרה: "זה היה כיף."