die for the end- תמותי למען הסוף

פאנפיק להארי פוטר! 

 בת מוגלים מגלה על עולמם של הקוסמים, העולם חדש ומוזר לה והיא מתקשה להאמין לדבר הבא אליה היא נתקלת בתוך מלחמת קוסמים ארוכה ללא תכלית, עם האיום הגובר על סילוקה מכל העולם החדש שניגלה לה היא מתקשה להבין את דרך ההיסתדרות שלה. במסתור חייה אינם חיים והיא מקווה לסיום המלחמה הזמן שבו היא מחכה הוא ארוך עד שההבנה נופלת עליה. היא זאת שחייבת לסיים את המלחמה הזאת. האם אינה חייבת לעשות את זה: המלחמה הרי החלה בגללה. 


ינשופים ונקישות  

מרינה קמה בבוקר הקריר של יום שישי והרגישה איך היום הולך להיות משהוא שונה, אולי זה היה מכיוון שבדיוק סיימה לכתוב את הספר הראשון בחייה ואולי זה היה מכיוון שהיה זה יום הולדתה. אחת מין הסיבות לפחות גרמה לה להתרגש, הציפורים צייצו השמיים היו נקיים ואחותה צעקה עליה מהצד השני, וזה רק הצחיק אותה יותר היא הרגישה מרחפת ביום בהיר שכזה בחדרה והאמת שהרגשתה לא אכזבה אותה היא התעופפה ללא שום ספק בחדרה, אך לא הופתעה דברים כאלה קרו לה הרבה פעמים בזמן האחרון . "מרינה פריקית שכמוך תפסיקי את אמא! מרינה שוב עושה דברים כאלה. אוי לא אמא החלון פתוח לא מרינה החלון פתוח ואם מישהוא יראה" היא התנשמה אחרי הדיבור המהיר "הוא יחשוב שכולנו פריקים כמוך מרינה רדי תפסיקי לעשות את זה". אחורה כריסטין הייתה גדולה ממנה בשנתיים ושלושה חודשים אך הייתה נראת כקטנה ממנה בשנה "פריקית רעה שכמותי מה חשבתי לעצמי, לעשות משוא שלא בשליטתי. אני בן אדם רע". " את לא בן אדם, את יצור , את בטח לא אחותי באמת . אין סיכוי אולי הממשלה השתילו אותך במשפחה שלנו בתור ניסוי כושל של חייזרים."מרינה לא הייתה חייזר לא לא היא הייתה אחותה של כריסטין, אולם לא רצתה להיות אך הייתה בלית ברירה. אין מה לעשות, חבל. כריסטין פשוט לא רצתה להיות שם יותר, ללכת משם . לא להיות ההרים שלה אהבו את מרינה יותר מכל עם כל ´הפריקיות´ שלה. אבל החיים שלה היו מושלמים. 
והיא כל כך אהבה להיות שונה, שזה היה ממש חייה התיאור שלה, כל ילד יכול להיות. מקסים , נחמד, חכם , אמיץ , ערמומי והיא : פריקית. פריקית . מרינה הולין: פריקית. והיום הזה רק נעשה רע יותר ויותר.

השעה היא חמש אחר הצהרים הרחוב מלא בשריקות וצהלות קטנטנות, כמו הקימה של שבת בבוקר שהדבר היחיד שנשמע הוא מקלת ציפורי שיר נעימות, אך הציפורים האלה זעקו ונקשו על הדלת. ובצעד אמיץ החליטה מרינה לפתוח אותה הבחוץ היה חם יותר מביתה הגדול והמקורר. כמובן הייתה זאת תקופת סיום הקיץ והלימודים היו צריכים להחליט בעוד חודש . פחות? היא שנאה את הבית ספר שלה. היא שנאה את הילדים שם ואת המורות שם ואת כולם שם. אבל החופש היה יותר גרוע אחותה הייתה עינוי, עינוי אמיתי. הדלת נפתחה מהר וחמישה ינשופים התעופפו לכיוון השמים ללא שום אזהרה מפילים כחמישה מכתבים שונים שאותה חותמת מסולסלת של ארבע חיות קטנות על האות H גדולה ואדומה ומעל שמה נכתב בגדול ובחריטה עדינה משהוא ממש רצה לתת לה מכתב, אם כתב אותו חמישה פעמים ושלח אותו, אך למה לא שלח אותו בדואר. מי שולח ינשופים למשלוח דואר זה טיפשי ומוזר. ומי זה H ולמה כל כך חשוב לו שמרינה תענה למכתב שלו אבל הכל היה כל כך מסתורי ומרינה לא התאפקה לפתוח אותו. וכמה שיותר מהר, הנייר הצהוב נפתח מהר ולא נקרע הנייר היה אכותי ישן ולא מוכר והכתב הקטן והמסולסל נכתב ידנית על ידי דיו, ללא שום ראיה למחשב או מכונת הדפסה מודרנית. המכתב נפתח והיה מיועד לה ללא שום ספק. 

גברת מרינה הולין 
החדר הימיני עם האחות הטורדנית
דרך סיוורטו 7 

הוגוורטס בית ספר למכשפים וקוסמות 
המנהל המכובד: מיראל טורסון 
(אות מסדר מרלין המכובד)
שנת: 12034 לפי הספירה הקוסמית 
2153 לפי הספירה המוגליגית 

לכבוד גברת הולין 

אנחנו מזמנים אותך באהבה להוגוורטס בית הספר למכשפים ולקוסמות ומודיעים כי מקומך חותם מראש בבקשה אשרי את הגעתך ושלחי ינשוף שלא יאחר את השלושים ואחת ביולי. ואבקש להביא את כל הציוד הדרוש ברשימה המצורפת בתוך המעטפה. 

מאחלת לך רק טוב 
מפלדה רוקפיילד 
סגנית מנהל ראשית 

ההמשך היה לה נראה כמו כתם מטושטש של מילים וכתמי תמונות ודיו, הדבר היחיד שעיניין אותה הייתה העובדה היחידה בעולם הזה שהיא לא לבד , ומסתבר שבכלל לא היא ממש לא לבד העולם היה מושלם לרגע עד שכריסטין באה. ומאיזה שהיא סיבה היא הרסה את הכל אושר ועושר עד הכריסטין הזאתי? כנראה שכן . ושוב כלום לא היה מושלם.

"אמא , אמא קיבלתי מכתב, אוי אמא תקראי אותו כמה שהוא מיוחד" מרינה התנשפה בין מילה למילה 
"אמא זה בית ספר" עוד התנשפות וצחקוק כואב "זה בית ספר מאוד מיוחד לילדים כמוני" 
"בית ספר לפריקים" כריסטין התערבה אך לאמא לא הייתה אכפת גברת הולין הייתה אישה חמודה וחייכנית וכאשר היה מדובר בילדים שלה היא אהבה עד השמיים ללא אכזבות
 "אוי מרינה שלי, של הים הילולי כמה שתהני לך בבית ספר הזה" החיוך שלה היה עצוב, ללא הפסקה בין המילים אמרה "את לא תהי פה שנה שלמה?, לא מרינה למה את צריכה ללכת לכל כך הרבה זמן תכתבי נכון , כל יום ונוכל לכתוב לך בחזרה לא? כן ומה עם חג המולד, אוי ואבוי נוכל לשלוח לך מתנה וברכה ואני לא אוכל לחבק אותך, אוי אני אתגעגע אליך חמודה שלי כריסטין את לא תתגעגעי?" אבל כריסטין לא ענתה. היא רק הזעיפה פנים והלכה. 
"אמא הנציג הוא אמור לבוא מחר, איך אני אוכל להירדם אני כל כך בררר לא אני לא יכולה כבר להתאפק, ואיך אני שולחת להם שאני יכולה לבוא, איך? אבל זה לא משנה מחר יבוא נציג ואני אבקש ממנו להסביר לי ואוי אמא אני אשלח לך מלא נשיקות ואעזוב את המקום בראשון בספטמבר בשעה 11:00 אני כל כך מאושרת אמא" "גם אני מאושרת ומחכה למחר". 
"גם אני מחכה אני כל כך מחכה, מחכה ומתרגשת , מחר הכל יהיה מושלם אפילו כריסטין לא תהרוס לי את זה"  
 יום ראשון היה יפיפה, ושקט כמו תמיד אבל הייתה ילדה אחת בת 11 עם שיער אדמוני ומתולתל, והיא ישבה על עדן החלון , והביטה , והביטה , וחיכתה לאיזה בן אדם שיבוא ויגיד לה ללכת כי יש מקום אחר והיא חייבת להיות שם. אבל הוא לא בה. עברו שעתיים והוא לא בא, עברה לה עוד שעה. והוא לא בא. וכל נקישה הקפיצה את ליבה והרטיטה בה להבה, היא התנשמה והחלון היה ריק. אף אחד לא בא העשב זז לאט המכוניות לא נסעו ואף אחד לא בא. אף אחד. היא כבר הרגישה איך הלב שלה נעצר, אולי הם פשוט טעו,  אולי היא לא מיוחדת. אולי היא לא אמורה לנסוע? ובדיוק שחשבה ללכת לבכות בחדרה דפיקה נשמעה ואיש גבוהה נכנס לסלון בידו מזוודה וחיוך גדול על פניו 
"שלום? מרינה, הולין ? גברת הולין? שמי גבריאל ורזי, ויש לי הודעה למסור לך" 
"כן , זאת אני שלום אדוני" אני עמדתי לקפוץ ולהתעלף מין ההתרגשות 
"גברת הולין אני שמח להודיע לך שנשמר לך מקום בהגוורטס בית הספר לכישוף ולקוסמות, ולמחרת הבוקר נצא כדי לתת לך ציוד לבית הספר לשנת הלימודים" 
"אני מצטערת אדוני לא הבנתי" 
"לא הבנת מרינה הצעירה? את מכשפה!" 
החיוך עלה על פני והוא לא מתכוון לרדת . לא שוב.