לנשום עמוק

"אבא, " אני לוחש לאבי היושב בספה, וצופה בתוגנית ריאליטי מפוקפקת, שאמא לצידו. שניהם צוחקים.

"אלבוס, מה אתה רוצה?" שואל אותי אבי בחביבות. הוא שונא שאני מתערב לו בתכניות אבל הוא אוהב שאני מתערב וסקרן. הוא תמיד אומר שאני מזכיר לי אותו כשהיה צעיר. ואני תמיד משיב 'תודה', ומסמיק.

"אנחנו יוצאים מחר, " אני אומר..

"אה, עם דומיניק, ו..."

"הרמיוני, "

"הרמיוני מצטרפת אליכם? היא לא קצת מבוגרת? " שואלת אמא בחיוך, מנסה לא לפגוע אפילו שיודעת שדודה לא יכולה לשמוע אותה.

"לא זאת, אמא. " אני מגחך. "הרמיוני, החברה הכי טובה שלי. אז בקיצור, אנחנו יוצאים מחר ב-חמש וחצי. "

"אני עדיין חושבת שזה אידיוטי. " אומרת אמא, ועולה על מבטה הפרצוף המודאג. "מאיפה לך לדעצ מה לעזאזל הולך שם, אל? אי פעם ביקרת שם? אתה יודע שיכול להיות שם ממש מסוכן? "

"את ביקרת שם? " אני שואל, ואימי נאנחת, ומהנהת.

אבא, שיושב לצידה, נראה מופתע כשלא היה מעולם.

"הייתי שם עם הרמיוני ורון. הם היו צריכים שאני אעשה להם הנחה בכרטיסים, כי הבן של קרום עובד שם ולא כל כך מדבר עם הרמיוני. עזרתי להם עם הבגדים בעוד שאתה, הארי, דיברת עם אמא שלי. הם פנו לנרניה, נדמה לי. הם אמרו שהיה שם כיף מאוד, אף על פי שניסו להעלות אותם על המוקד באזורים מסוימים. הם פגשו אנשים כמותם, נחמדים. אבל ההיסטוריה של המקום לא משהו, אם כבר. כל מה שאני אומרת, אלבוס, שעדיף לך להישאר פה. "

"אמא, " אני נושם עמוק, וידה נוגעת בלחי הרותחת. "אני כבר לא ילד, אני שנה שישית. בן 16, אני בוגר אצל הקוסמים ואצל המוגלגים ואצל הגובלינים ואצל הגמדים ואצל העצים המדברים! "

אבא צוחק. איתו גם אמא.

"זה דווקא לא נכון כל כך. אולי אתה יודע להתעתק, פוטר, " מחייך אבא. "אבל אתה לא יודע הכל. "

"דווקא, אני כן. רוז נתנה לי רשימה. תעשו לי מבחן. " אני מחייך ומוציא את השרביט.

השרביט שלי הוא החזק ביותר. אני עדיין זוכר את הפרטים: שרביט ההובנה עם קריסטל בודד, עץ הובנה אינדונזי, 15 אינצי'ם, ליבה מקשקשי בסיליסק.

אבא קם ממקומו. אתם יודעים מה מוזר? - אין לו קמטים כמעט, הוא נראה ממש צעיר!

הוא מוציא את השרביט, ושנינו עומדים אחד מול השני ומחייכים. אמא מוציאה את השרביט, מזיזה את הספה הגדולה שבעזרתו וכך מתפנה מקום רב.

"אני אחרייך, " מחייכת אמא, לוחשת לי שהיא הולכת להכין מים ותה ומיד חוזרת.

"אתה מתחיל, " אני אומר.

"לרחם? "

אני מסרב. אני מאמין.

"שתק - "

"פרוטגו! " אני חוסם את אבי, שנראה מופתע.

הטלפון מצלצל. אני לוחש 'וינגארדיום לביוסה' והטלפוןן נופל ישר לידים שלי.

"פוטר! " עונה קול צווחני. אויש, זו השכנה שלידינו.

"את הרעש שאתם עושים אני שומעת עד לכאן! אניי אקרא למשטרה אם לא תפסיקו! "

לידיעתכם, היא מוגלגית. מעצבנת למדי, האמת.

"אני מצטער, גברת פייג', אני רק נפגש עם כמה חברים - "

"מסיבה, הא? איפה המבוגר האחראי? תביא לי את אבא שלך! "

אני מסכים בלית ברירה.

"גברת פייג'? " עונה אבי בחביבות, ואני ממהר להסתלק לחדרי.

הנייד שעל מייטתי מצלצל.

"הלו? "

"היי, אל. "  זה דומיניק, אני מזהה את קולו בכל מקום.

"היי, דום. הרמיוני איתך? "

"היי, אל, " קולה עונה בטלפון. אתם יודעים מה ממש מוזר?

שהרמיוני ממש זהה לדודתי הרמיוני שהייתה קטנה. ומשום מה הן נראות ומתנהגות כאותו אדם. וחביבות מאוד אחת על השנייה. אבל יש משהו אחד: העיניים של דודתי חומות, ושל הרמיוני כחולות. יפות.

"אני לא יודעת אם זה באמת רעיון טוב. " אומרת הרמיוני, חשש בקולה. 

דפיקה נשמעת בדלת. רמה, אפילו דומיניק ווהרמיוני שומעים אותה.

"מי זה? " שואלת הרמיוני. אני אומר לה שאני לא יודע.

"רק רגע. " אני שם את הטלפון בכיסי. אני אומר להם שלא יוציא הגה.

אבא אומר לי לרדת למטה. לילי וג'יימס עושים כפקודתו גם. אימי מסתכלת בחריץ הדלת ורואה מישהו שלא קיוותה שתראה מעולם.

היא אומרת לנו לשתוק, וקול נפץ נשמע בחדרי. הרמיוני ודומיניק באו.

"שקט. " היא לא פותחת את הדלת, וחבריי יורדים.

		הפרק הבא