מעודנת~המשך

חשוב שתקראו את ההערה הזאת לפני! זה פאנפיק מתורגם (מקור: http://www.harrypotterfanfiction.com/viewstory.php?psid=240987 אני ממליצה לכם להיכנס בכל פרק גם למקור כי יש שם גם תמונות של הדמויות :) ) הוא תורגם בהתחלה על ידי המשתמש Hollywood, וכמו שרשמתי בתקציר-הוא ננטש בפרק 12, אז החלטתי לתרגם אותו, כדי שכולם יוכלו לקרוא!(לכן כתוב גם המשך בשם)

הפאנפיק ממש יפה (ואני חייבת קרדיט לחברה שלי סיון- גיימספוטראלבוסדלבדור שהכירה לי את הפאנפיק, חפרה לי עליו, והכריחה אותי לקרוא! תודה!), והבנתי שכדאי שכולם יקראו אותו, ולא רק מי שיש לו כוח לקרוא באנגלית, וכל הבטטים והבטטות (אחם-מאיה-written in the stars-אחם) שאין להם כוח לקרוא באנגלית לא יראו אותו

-אוף זה יצא לי כתוב נורא אבל בטעות מחקתי את זה וזאת הפעם השניה..-

זה פרק 13 בפאנפיק המקורי

ורשום חלק א' בגלל שבפרק זה יש מעל 6000 מילים, וזה קצת יותר מדי לא? אז החלטתי לחלק את זה ל2... תהנו!

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני חוזרת להוגוורטס לפני כולם כדי שאני אוכל להתארגן למסיבה של ג'יימס. ג'ני הצטרפה, כל הדרך מברברת על אל', השמלה שלה למסיבה, השרשרת שאל' קנה לה לולנטיין וכן הלאה. אני מהנהנת בנימוס, אבל אני באמת לא מקשיבה. המחשבות שלי מתעסקות באימא ובדירה המתפוררת שלה, באבא ובעובדה שהוא פשוט זבל, ובהוגו והפירסינג החדש שלו-הילד הזה יכול להיות מוזר יותר? לא בדיוק מחשבות אופטימיות, אני יודעת. אבל שום דבר בחיים שלי לא נראה חיובי כרגע.

אני לוקחת את "תיקיית האירגון" שלי מהמעונות וקראתי כמה פעמים את התוכניות למסיבה. אחר כך אנחנו הולכות לחדר הנחיצות. אני מתרכזת חזק בפרטים המדוייקים של המסיבה כשאני הולכת ליד הקיר 3 פעמים, בעיניים עצומות. ג'ני כל כך מתרגשת כשהדלת מופיעה בקיר-זה ברור שהיא אף פעם לא הייתה בחדר הנחיצות לפני. רואים, זה העניין כשג'יימס פוטר הוא בן דוד שלך-אני יודעת על כל פינה ופינה בטירה בפנים ובחוץ, ואחורה.

החדר נראה בדיוק כמו שדמיינתי אותו. הוא קטן יותר מהחדר שעשינו בו את מסיבת הכריסמס בשנה השלישית, אבל יש הרבה פחות מוזמנים למסיבה הזאת-כל בן-אדם בהוגוורטס היה במסיבת הכריסמס. זאת לא הפתעה שכולנו נתפסנו. ג'יימס קיבל ריתוק לחודש שלם אחרי זה. 

יש משהו כמו 20 שולחנות לבנים, כל אחד עם 4 כיסאות מסביב. על כל כיסא יש ריפוד ורוד, ויש בלונים בצורת לבבות בכל שולחן. הקירות מקושטים בורוד ואדום ובסרטים, ושלטים שאומרים "ולנטיין שמח!"

באחורי החדר יש שטח רצפה ריק, עם פופים אדומים ברצפה שמסודרים במעגל בשביל אמת או חובה. בקיר האחורי יש 10 שולחנות עם 2 כיסאות אחד-מול-השני בכל אחד, בשביל הספיד-דייטינג. יש רמקולים בקירות מנגנים מוזיקה ממרלין-יודע-מאיפה.

"זה מדהים!" ג'ני משתנקת.

"את חושבת?" אני שואלת לחוצה. "זה לא יותר מדי?" 

"רוז, זה גאוני! את חשבת על כל זה בעצמך??"

"את עזרת," אני אומרת בצניעות.

"אוח באמת," היא אומרת. "כל זה זה את! את בטוחה שאת לא הולכת לבוא?"

"טוב..." אמרתי. "אולי.."

"או-מיי-גאד!! מישהו הזמין אותך, נכון??" היא צועקת, ומתחילה לקפוץ סביב בהתרגשות. היא כמו כלבלב.

"זה רק מארק.." אני אומרת בנונשלנטיות.

"מארק מת'יוס?? הו רוז, הוא כזה שווה!" היא אומרת בצורה שמאוד לא אופיינית לה.

"אוקיי, תירגעי ילדה, את זוכרת איזה מישהו קטן שנקרא אלבוס פוטר נכון?"

"אל' יודע שאני אוהבת אותו," היא מושכת בכתפיה, ואז מרימה מהר יד אל פיה בהשתנקות, כאילו באמת לא התכוונה להגיד את זה.

"את מה??" אני צוחקת מהמבוכה שלה.

"אני לא מאמינה שאמרתי את זה בקול," היא אומרת ומכסה את פניה האדומות בידיה. "בבקשה אל תגידי לו!"

"אני לא," אני אומרת, עדיין צוחקת. "אבל רק שתדעי, אני חושבת שהוא מרגיש אותו דבר."

היא מסתכלת מעלה ולא יכולה להסתיר את חיוכה.

"ב-באמת??"

"ברור," אני מהנהנת, ומיישרת את המפה על אחד מהשולחנות. "הוא אהב אותך מהשנה הראשונה. אל תתחילי להיות רגשנית איתי..אני באמת לא יכולה להתמודד עם רגשות וכאלה."

"הו רוז, את באמת חושבת שהוא אוהב אותי?" היא מחייכת, העיניים שלה מתמלאות דמעות של שמחה.

"מה אמרתי הרגע?"

"לא," היא אומרת ומנידה בראשה. "לא, הוא לא אוהב אותי. למה שיאהב??"

הילדה הזאת רצינית?

"בגלל שאת הרייבנקלואית הזעירה והמתולתלת, שאין לה שום פגם, והיא בערך באדם הכי נחמד בהוגוורטס," אמרתי. "ובנים אוהבים בנות נחמדות כמוך."

"את חושבת?"

"תאמיני לי, כאחת מהבנות הלא-נחמדות, אני יודעת דברים כאלה."

"את כן נחמדה," היא אומרת, אבל היא לא נראת כזאת בטוחה.

"תפסיקי לנשק לי את התחת רק בגלל שאת יוצאת עם בן דוד שלי...אני יודעת שאני לא נחמדה, ואני די בסדר עם זה," אני אומרת.

"אוקיי...אבל את לא לא נחמדה, אם את מבינה אותי."

אני לא, אבל אני מהנהנת בכל זאת.

דום עדיין לא חזרה מהוגסמיד בזמן שאני חוזרת למעונות, אבל צ'סטיטי ולורה שם. הם מפסיקות לדבר כשאני נכנסת. צ'סטיטי מייחכת אליי בנחמדות, אבל לורה שולחת לי מבט מרושע.

"היי רוז,"  אומרת צ'סטיטי. "את מגיעה למסיבה היום?"

"ברור שהיא לא," לורה עונה בשמי. "מי ירצה לצאת איתה? היא בהריון!"

"תסתמי לורה," צ'סטיטי נאנחת.

"אני דווקא כן," אמרתי בגאווה. "אני מגיעה עם מארק מת'יוס."

המבט על הפנים של לורה לא יסולא בפז.הפה שלה פשוט נפל מרוב הפתעה.

"זה מעולה!" אומרת צ'סטיטי.

"מה?" לורה מגמגמת. "איך לעזאזל הצלחת לשכנע את מארק מת'יוס להביא אותך? נכנסת להריון גם עם הילד שלו?"

"אני יודעת שזה בטח חדשות גדולות בשבילך," אני אומרת בטון מתנשא, "אבל את לא יכולה להיכנס להריון בזמן שאת בהריון." 

לוקח לה כמה שניות לעבד את זה.

"מה שתגידי, זונה."

"את לא חייבת להיות בהריון כדי להיות זונה" אני אומרת.

"כן, אחרת כבר היו לך 50 ילדים לורה," צ'סטיטי אומרת. אני צוחקת ונותנת לה כיף.

"וואטאבר כלבות," היא יורקת. "אתם ממילא סתם שתי לוזריות. ולא אכפת לי אם את הולכת עם מארק מת'יוס...אני הולכת עם ג'יימס פוטר."

היא יוצאת מהמעונות בסערה, טורקת את הדלת מאחוריה.

"היא משקרת, נכון?" אני שואלת את צ'אסטיטי, שמסתכלת על ידיה. "צ'אס, תגידי לי שהיא משקרת"

		הפרק הבא