להמשיך הלאה (להעמיד פנים)

פיקצר על מה שקרה אחרי דם האולימפוס. אזהרה: מדכא.

אחרי המלחמה פרסי מוצא את עצמו מעמיד פנים לעיתים קרובות יותר ויותר. הוא מעמיד פנים שהוא עדיין אותו נער חסר דאגות, בעיקר מול אמא שלו. הוא מעמיד פנים שהוא עדיין מוח אצה שכזה ששואל שאלות דביליות, בעיקר בשביל החברים שלו. הוא מעמיד פנים שעדיין איכפת לו באיזה צבע האוכל שלו ושהוא לא אסיר תודה שיש שם בכלל משהו, בעיקר בשביל עצמו.

הוא מעמיד פנים.

פרסי ג'קסון אחרי מלחמת הטיטאנים לא היה אותו פרסי ג'קסון לפני מלחמת הטיטאנים. הוא התבגר, למד מהי מלחמה, מהי הקרבה, מהו מוות. הוא השתנה.

פרסי ג'קסון אחרי מלחמת הענקים היה אדם אחר.

פרסי ראה את חבריו מתים לו מול העיניים. הוא ראה את הכאב בעיניה של אנבת' וידע שהיא בחיים לא תדבר איתו על זה, בדיוק כמו שהוא בחיים לא ידבר על זה איתה. הוא ראה בני אלמוות מתים. בני אלמוות לא יכולים למות, אבל הוא ידע, הוא פשוט ידע שהם מתים.

הוא היה בטרטרוס.

אתה לא יכול פשוט לצאת מטרטרוס בלי שום צלקת עליך. זה פשוט לא עבד ככה. המקום רדף אותו בחלומותיו. טרטרוס עצמו רדף אותו, לא הותיר לו מנוח. הוא סימן אותו כאויבו של טרטרוס.

מאז כול פעם שהוא יצא משטחו של אחד המחנות הוא הוצף במפלצות. כול כך הרבה מפלצות שהוא כבר לא התרגש, הלחימה הפכה מונוטונית. שיסוע, התחמקות, דקירה, גלגול, דקירה לכיוון השני וחוזר חלילה.

הוא התחיל להבין שהמחשבות שהיו לו לפני שראה את המחנה הרומי, שחצוי כמוהו בחיים לא יצליח לחיות חיים נורמאליים, היו נכונות. הדרך היחידה לשרוד בשבילו היא לנעול את עצמו בתוך אחד המחנות ולא לצאת לעולם. הוא לא התכוון לעשות את זה. אף אחד לא יכול לכלוא את פרסי ג'קסון, לא משנה מה הוא עבר.

המלחמה בגאיה הותירה כמויות מפחידות של מפלצות להתרוצץ על פני האדמה. חצויים צעירים שעוד לא ידעו כיצד להגן על עצמם, או אפילו עוד לא ידעו מה הם, נפלו כמו זבובים. בהתחלה פרסי נשאר במחנה החצויים, נכנע להפצרות חבריו שצריכים אותו שם יותר, אבל אחרי כמה זמן נמאס לו והוא יצא אל העולם.

זו הייתה הפרידה הראשונה שלו מאנבת' ליותר משעות ספורות מאז שיצאו מטרטרוס.

טרטרוס תמיד רדף אותו בחלומותיו, הוא ידע שזה היה נכון גם לגבי אנבת' אבל הם מעולם לא דיברו על זה. בימינו הם כמעט ולא דיברו. ואם זאת, ככול שהוא התרחק החלומות התחזקו. אולי הייתה זו המלחמה הבלתי פוסקת בעודו מסתובב ברחבי המדינה, מחפש אחר חצויים ומכוון אותם למחנה. אולי אלו היו פשוט הזיכרונות המקוריים מטרטרוס שבלי אף אחד למתן אותם איימו לנפץ אותו לרסיסים.

מתישהו בדרך פרסי הבין שהנער שהוכר פעם כפרסי ג'קסון כבר לא קיים יותר.

פרסי לא זכר שהוא ואנבת' אי פעם נפרדו באופן רשמי אבל זה קרה בשלב מסוים. אולי זה היה בגלל שהם כבר לא יכלו לדבר על כלום. אולי זה בגלל שכול העבר שלהם, כול ההרפתקאות שלהם, היו חסרי משמעות עכשיו. אולי זה בגלל שפרסי לא יכול היה להסתכל לה בעיניים בלי לזכור איך זה היה שם.

כך או כך, הם נפרדו בשלב כזה או אחר. ופרסי היה לבד.

אמא שלו רצתה שהוא יחזור הבייתה. היא התגעגעה אליו. עד שהוא חזר וכבר הוא ברח. הוא ידע שהיא עצובה והוא כעס על עצמו שהוא עושה אותה עצובה אבל הוא לא יכול היה לחזור. הוא לא יכול היה להישאר בדירה של אמא שלו בגלל המפלצות, אבל היה בזה יותר מזה. הוא לא יכול היה להישאר במקום אחד. הוא לא יכול היה לתת לזיכרונות לרדוף אותו. הוא היה צריך להמשיך הלאה.

זה הזכיר לו לילה אחד על הארגו II, לפני טרטרוס, לפני שהדברים התדרדרו, כשפרסי התעורר בלילה ולא הצליח לחזור לישון ועשה הליכה קצרה לאורך הספינה בניסיון להתיש את עצמו. הוא עבר במקרה מול חדר המנועים ושמע בקושי קולות שיחה חלושים מעל רעש המכונות. הוא מיהר להמשיך הלאה, אבל עדיין הספיק שמע חלקי משפט אחדים.

"את לא מבינה... להמשיך הלאה... זו הדרך היחידה... אם קשה מדי בורחים." לא היה לו ספק מי הדובר והוא היה בטוח למדי שהוא יודע גם מי היא המאזינה. אם הוא צודק, הדובר היה כיום מת והמאזינה שבר כלי.

'תלמד מזה,' הוא אמר לעצמו בליבו, 'תמשיך הלאה. אם תעצור במקום אחד, תתרסק.'

אז פרסי המשיך הלאה. או לפחות, זה מה שהוא אמר לעצמו.

הוא לא ידע כמה זמן עבר. התקשורת שלו עם העולם התמעטה והתמעטה עד שנעלמה כמעט לגמרי. לעיתים הוא נתקל בדרכו בפנים מוכרות, חצויים מהמחנה במסע חיפושים. לפעמים היה בכוחו לעזור. לרוב הוא פשוט מיהר ללכת משם כדי להרחיק אותם מהמפלצות.

לפעמים הוא נתקל בסאטירים בניסיון לעזור לחצויים צעירים. הוא לא הכיר את רובם אבל כולם הכירו אותו ותמיד הציעו לו לבוא איתם חזרה למחנה. הוא תמיד סירב. הם לא נראו מופתעים. כשאחד מהם היה מציע לו דרכמה או כמה דולרים פרסי ידע שהוא הכיר את גרובר אישית, ושזה ביקש מכול ידידיו לעזור לפרסי אם הם נתקלים בו.

פרסי לא פגש את גרובר מאז שהוא עזב את המחנה אבל לעיתים הוא היה מרגיש את נכחותו בראשו. לא בחלומות על טרטרוס, לא, טרטרוס היה חזק מספיק כדי לחסום דבר פעוט כמו קשר הזדהות, אבל בחלומות אחרים, חלומות שתמיד נראה שלווים יותר, גם אם עדיין היו אלימים במיוחד, הוא היה שם. הוא אף פעם לא ראה אותו, לא ליותר משבריר שנייה, שלא לדבר על לדבר איתו, אבל הוא הרגיש אותו שם. לפעמים, ההרגשה הזאת הייתה כמעט מנחמת.

הוא נתקל בציידות ארטמיס שלוש פעמים. בפעם הראשונה הוא זכה להנהון קצר מצד אלת הצייד וחיבוק לא אופייני מהציידת הראשית שלה. ואז כמה חבטות, לא שהיה לו איכפת. תאליה היה מודאגת לגביו ולמרות שהיא לא אמרה זה במפורש, פרסי ידע שהיא שמחה לראות אותו שוב. זה גרם לו להרגיש קצת יותר טוב, אבל רק קצת.

שאר הציידות לא שמחו במיוחד לראות אותו, דבר שלא הפתיע אותו במיוחד, אבל לרוב הם לא הטרידו אותו רבות. אולי בזכות הקרבה שלו לתאליה, אולי בזכות סיפורים שהם שמעו על חלקו בהצלת אלתם לפני כול השנים האלו. אולי אפילו היה לזה קשר לנושאים פעוטים כגון הצלת העולם. לפרסי לא היה איכפת.

בפעמיים הבאות הפגישות היו יותר פשוטות, פחות דרמה וחיבוקים, רק התעדכנות עניינית במצב של חבריהם. גם לפרסי וגם לתאליה אף פעם לא היה הרבה מידע ושניהם לא נהנו להודות בכך.

פרסי המשיך הלאה.

הוא לא דיבר עם אנבת' כבר שנים. הוא שמע שמועות שפרנק עושה חיל בלגיון השנים עשר והיה בטוח שהייזל עומדת ישר לצידו. הוא לא שאל על ג'ייסון ועל פייפר, בעיקר כי הוא לא רצה לשמוע שפייפר עוד לא התגברה על המוות של ליאו. היה עדיף לא לדעת דבר.

הוא כן פגש את ניקו פעם אחת. השניים עמדו אחד מול השני במשך כמה שניות ורק בהו, כאילו הם לא בטוחים כיצד להגיב. ניקו התוודה על רגשותיו לפרסי אחרי המלחמה, אחרי הכול, לפני שהעמדת הפנים של פרסי קרסה. הוא המשיך הלאה, עד כמה שפרסי הבין, אבל בדרך הרבה יותר בריאה מפרסי עצמו.

הוא בהה בבן האדס במשך כמה שניות נוספות. הוא נראה בריא יותר, הוא שיער, כאילו הוא הפסיק לבלות את רוב זמנו בשאול. הוא עדיין לבש שחור והיה חיוור יותר מהנער הממוצע אבל גוון עורו האיטלקי המקורי החל להופיע מחדש. הוא נראה טוב יותר, פרסי שיער. זה גרם לו לחשוב על איך שהוא נראה. הוא מיהר לנער את המחשבה מראשו.

"פרסי?" הוא לא נשמע בטוח בעצמו. ואז, קרה הבלתי ייאמן. ניקו די אנג'לו, בן האדס, חיבק אותו.

נראה שמאז שהוא עזב חיבוקים הפכו להיות מקובלים הרבה יותר. כמו תאליה, אחרי החיבוק הגיעו חבטות וכמה קללות של "כבר חשבנו שאתה מת! איך אתה מעז?!" אבל זה היה נחמד.

ניקו ידע לספר לו יותר על מה שקורה במחנה, למרות שפרסי לא היה בטוח שהוא רוצה לדעת.

אנבת' עזבה ללמוד בקולג' של רומא החדשה. ג'ייסון אימץ את התפקיד החדש שלו וטייל בין המחנה הרומי ליווני בלי הפסקה. הוא ופייפר כבר לא יצאו. פייפר חזרה לגור עם אבא שלה, עד כמה שניקו ידע, ולא שמעו ממנה מאז.

הייזל ופרנק במצב טוב, הוא דיווח לפחות. האובדן של ליאו היה קשה עליהם וגרם לסבב גדול של רגשות אשם אבל השניים התגברו על כך. פרנק היה פריאטור מצוין והייזל קודמה לקנטוריונית הקוהורטה החמישית. הם עדיין היו ביחד. ניקו דיבר עם אחותו לפחות אחת לשבוע ועד כמה שהוא ראה, היא הייתה מאושרת.

ניקו אפילו סיפר לו על אמא שלו, אותה הוא ביקר מפעם לפעם. סאלי בלופיס שמחה להאכיל את בן האדס הצעיר כול פעם שהוא בא לבקר בדירתה. היא התגעגעה לפרסי נואשות, סיפר לו ניקו, אבל חוץ מזה היא הייתה בסדר. היא עמדה לשלוח את הסיפור שלה למוציא לאור בקרוב.

הם הסתובבו ביחד במשך ימים אחדים אבל אז תקפה אותם עוד קבוצה ענקית של מפלצות ופרסי שכנע את בן דודו לעזוב. הוא ידע שזה מעט מטופש, ניקו, בתור בן לאחד משלושת הגדולים, לא היה זר למתקפות מפלצות גדולות, אבל הוא מעולם לא התמודד עם משהו בקנה מידה כזה. אותו, טרטרוס לא סימן.

זה גרם לפרסי לתהות מה קורה לאנבת'. הוא היה בטוח שטרטרוס לא חס עליה. הוא מיהר לחשוב על דברים אחרים. לחשוב על אנבת' היה קשה מדי, כואב מדי. הוא התגעגע אליה. לפעמים, אחרי שהוא התעורר מסיוט הוא היה חייב לראות אותה ולדעת שהיא בסדר. לרוב הוא היה מכריח את עצמו להתעשת וממשיך הלאה. לפעמים, אם היה עדיין מאוחר בלילה, הוא היה מתקשר אליה באיריס נט ומסתכל עליה ישנה. הוא היה מסתכל בדממה עד שהשיחה הייתה מתנתקת. זה לא היה מספיק, אבל זה היה כול מה שהוא הרשה לעצמו.

פרסי התגעגע למי שהוא היה לפני מלחמת הענקים. הוא התגעגע לנער ששיחק "תפוס את הדגל", גידל כלבת שאול כחיית מחמד ואהב לאכול אוכל כחול. הוא היה נותן הרבה כדי להיות הנער הזה שוב.

אבל פרסי ג'קסון כבר לא היה נער ובטח שלא הנער הזה. פרסי ג'קסון המשיך הלאה. הוא המשיך ללכת, לא משנה מה. הוא נלחם במפלצות ובחלומות כאחד, הדחיק רגשות והעמיד פנים. אולי הוא יכול היה לנסות לעשות דברים בצורה אחרת. אולי הוא היה צריך להתקשר לאנבת', בשעות היום, ולדבר איתה. אולי הוא היה צריך לחזור למחנה ולראות מה קורה שם. אולי הוא היה יכול לנסות.

אולי זה היה עובד.

אבל פרסי ידע שיחד עם האולי הזה מגיע אולי אחר. הוא ידע שאם הוא יעצור לרגע, הוא עלול להתרסק ואם הוא יתרסק... פרסי לא ידע אם הוא אי פעם יצליח לבנות את עצמו מחדש.

אז פרסי המשיך להתקדם. המשיך להילחם. המשיך להדחיק. המשיך להעמיד פנים. וקיווה. קיווה שיום אחד זה פשוט ייגמר.