החרטה הראשונה והאחרונה של טום רידל

כעת כל צרותיו יגמרו.
הוא יודע את זה, הוא מרגיש את זה.
הנה פוטר עומד מולו. פוטר, הילד שנשאר בחיים כל כך הרבה פעמים. גם הערב הוא שרד את הקללה הממיתה שלו.
'אבל לא עכשיו.' ידע וולדמרט.
"אבדה קדברה!"
"אקספליארמוס!" וולדמורט חייך לרגע קט. האם הנער הזה חושב להרוג אותו עם אקספליארמוס?
חלקיקי שניה ספורים לאחר מכן עיניו התרחבו בפחד. קרן האור הירוקה חזרה אליו, פגעה בו. הוא נפל מת לקול תשואות.
-----------------------------------------------------------------------------------
הוא עלה למעלה, הכל סביב היה שחור.
לפתע הוא שמע שירה, שירה מדהימה, שירת עוף החול. מדהימה להחריד.
הוא תמיד שומע אותה בהקשר למאורעות שליליים עבורו. הוא שמע אותה לפני שלוש שנים בבית קברות, כשהארי פוטר עשה את הפריורי אינקנטאטם. הקשר המוזר בין שרביטים.

פתאום הוא שמע קול גבוה של אישה שרה. הוא לא היה חסיד גדול של שירה, אך הקול הדהים אותו. רק במותו הוא יכול להיות נדהם מדברים שכאלו. הוא המשיך לרחף מעלה בחלל השחור. קול השירה הדהד באוזניו.
"ולרגע יכולתי לשמוע,
עלים מלמדים שירתם.
ורציתי לעלות גבוה,
לפרוח איתם."

הוא עצם את עיניו, הדמעות הופיעו בתוכן. האם הוא מתחיל לחוש חרטה על מה שעשה בחייו? לא ייתכן.

"ולרגע יכולתי נגוע,
בקצה הכאב האפור.
ורציתי לעלות גבוה,
לראות את האור.
אומרים השמים כחולים מעלינו,
מלאים באורות.
אולי יום אחד אוכל גם אני לראות,
לראות."

הוא הסתכל בידיו ונדהם. לא היו אלה הידיים החיוורות הרזות עם האצבעות הארוכות, היו אלה ידי אדם רגילות. הוא לא וולדמורט עכשיו, הוא טום רידל.

"ולרגע יכולתי לברוח,
כנוצה על כנפה של ציפור.
והצלחתי לעלות גבוה,
לראות את האור,
לראות את האור"

הוא באמת מתחיל לראות אור, אור עצום! המנהרה שהוא מרחף דרכה עומדת להסתיים. הנה, הוא מגיע אל הלא נודע,זה שתמיד ירא מפניו, המוות.
"טום רידל," הוא שמע קול עצום. כאילו הקול לא רק הדהד מבחוץ, אלא גם נשמע בתוך ראשו.
"עומדות בפניך שתי אפשרויות."
רידל המתין, דרוך לקראת הבאות.
"ביכולתך לחזור לעולם החיים, אך בתור רוח רפאים. ביכולתך גם להמשיך הלאה. דע, אם אתה ממשיך הלאה, לא תהיה דרך חזרה."
רידל חכך בדעתו. להיות רוח רפאים? אולי ללכת היישר לזרועותיו של המוות ?
"מה יקרה לי אם אמשיך הלאה?" שאל רידל בחשש.
אם אוכלי המוות היו שומעים איך אני מדבר, הם היו המומים. גיחך רידל.
"זה הלא נודע." אמר הקול העצום ולא יסף.
"אני ממשיך הלאה." אמר רידל בהחלטה של רגע.
-----------------------------------------------------------------------------------
כמו קסמהדרין, רק הרבה יותר גדול.
זה היה בית דין של המתים, כאן שופטים איך התנהגת כשהיית חי.
'הייתי רשע' ידע רידל. לפתע הוא חש חרטה עצומה. מעולם לא חש רגש כזה, כאילו הוא רוצה לקרוע את עצמו מגופו. הוא התחרט על כל מה שעשה בחייו, על כל האנשים שרצח, על כל המשפחות האבלות שיש באשמתו.
הוא חש חרטה. וזה היה חסר תקדים.
"שלום, טום."
הוא עמד פנים מול פנים מול אלבוס דמבלדור.
"ברוך הבא, אני שמח שהגעת הנה." חייך דמבלדור.
"דמבלדור," דמעות עלו בעיניו של טום, "סלח לי... בבקשה, סלח לי. אני באמת ובתמים מצטער על כל מה שעשיתי..."
"זה לא אני שצריך לסלוח לך, טום." אמר דמבלדור בעדינות, "זה אלוהים שצריך לסלוח. כן טום, יש אלוהים. גם אני טעיתי בכך, כל הקוסמים טעו בכך."
רידל שתק.
"אינני יודע האם אלוהים יסלח לך." אמר דמבלדור, "יש מספר אנשים שהוא מעולם לא סלח להם. שמעת פעם על קורח או על בלעם הנביא? שמעת פעם על היטלר, רוצח ההמונים? כל אלה קיבלו כרטיס הלוך ללא חזרה לגהינום."
"אני לא רוצה, אני מתחרט..." התחנן רידל.
"היית צריך לחשוב על כך כשהיית בחיים." אמר דמבלדור, "הארי פוטר הציע לך להתחרט, אני טועה?"
רידל גירד את אפו במבוכה, הצדק היה עם דמבלדור.
פתאום רידל שם לב שכמה מטרים מאחורי דמבלדור עומדים מאות או אלפי אנשים.
"מי אלה, דמבלדור?"
"הבט בהם ותחשוב לבד." אמר דמבלדור בכובד ראש.
הוא הביט בהם. פניו נתקלו בגבר ואישה, אלו היו לילי וג'יימס פוטר.
"אלו כל האנשים שהבאתי למותם." לחש רידל.הוא התקדם באיטיות לכיוון הפוטרים.
"למה, וולדמורט?" לחש ג'יימס פוטר.
"אנא, אל תקרא לי וולדמורט. שמי טום." אמר רידל.
"אני גאה בהארי." לילי אמרה.
וולדמורט הביט בעיניה.
"יש במה להתגאות, אני מצטער." הוסיף בשפל קול. מישהו נגע בכתפו, והוא הסתובב.
מאחוריו עמד איש נאה. זה כמו להסתכל במראה, חשב רידל.
"אני לא ידעתי שיש לי בן." אמר טום רידל האב, "חבל שהכרתי אותך בצורה כזו, טום."
"לא היית צריך לנטוש את אמא." אמר רידל הבן, נימה צוננת התגנבה לתוך דבריו. "היא מתה בגללך."
רידל האב שתק.
פתאום נשמע קול חזק.
"טום בן טום ומרופי."
דמבלדור לחש באוזנו:"המשפט שלך הגיע. היה שלום."