והתשובה הייתה 'כן'

"בוקר טוב מוח אצה!" צנחה אנבת' על מיטתו של פרסי בדירתם הקטנה שברומא החדשה.

פרסי מילמל משהו שנשמע כמו 'מלמנלנמלנמלנ!'.

"קום כבר! אתה בן עשרים היום! איך אתה יכול לשכוח?"

"אני לא יכול כשאת מזכירה לי את זה כבר שלושה חודשים, אנבת'! תני לי לישון בשקט!" אמר פרסי, מעוצבן ומנומנם.

אנבת' נתנה לו שתי דקות כדי שהדברים שאמרה יעברו לו במוח.

"היום יום ההולדת שלי!" קרא פרסי, כשנקלטו דבריה של אנבת' בראשו.

"דקה וחצי, מוח אצה. אתה משתפר."

"בוקר טוב גם לך." אמר פרסי ונישק אותה.

הוא ירד למטה, ושם על המטבח, נגלתה עוגת יום הולדת כחולה, ועליה כיתוב: 'מזל טוב פרסי!'

פרסי נעצר כשראה את העוגה.

"ואוו, אנבת'. לא- לא היית צריכה..."

"זה כלום. באמת. אני רק שמתי את זה על השולחן, אמא שלך שלחה את זה." צחקה אנבת' למראה פרסי ההמום.

"ממש מחוכם, חכמולוגית." רטן פרסי בצחוק.

"קדימה, מוח אצה. תוכל את העוגה, תתלבש, יש לנו יום עמוס." זרזה אותו אנבת'.

אחרי יום עמוס במיוחד, פרסי ואנבת' ישבו על החוף. פרסי הרגיש את הבליטה של הקופסא הקטנה בכיסו עם כול צעד שעשה.

מתי להגיד לה? מתי לכרוע ברך? מחשבותיו של פרסי נדדו רחוק מדבורה של אנבת'.

"פרס?" אנבת' נגעה בזרועו.

"מ-מה?" קפץ פרסי.

אנבת' צחקה. "לא הקשבת לי בכלל, מה?"

פרסי הסמיק. "לא- לא אבל, אני רוצה הפעם לשאול אותך משהו חשוב, אנבת'."

"חשוב שצריך ללכת בחזרה הביתה, או חשוב שברתי משהו ואני רוצה להתוודות לפני שתהרגי אותי?"

"לא זה ולא זה. אנבת'"- פרסי קרע ברך ופתח את הקופסא. הוא נשם עמוק. "האם את רוצה-"

"אוי, שתוק כבר ותנשק אותי," צחקה אנבת' והעמידה אותו על רגליו.

"רציתי שזה יהיה רומנטי!"

"אז תגיד."

והפעם, פרסי באמת שאל את אנבת'.

והתשובה הייתה כן.

		הפרק הבא