יתושתושים

יתושתושים.
יתושתושים, ועוד יתושתושים, ועוד יתושתושים...
הם תמיד הקיפו אותה, העידו על בדידותה, על העצב שבה. לפעמים, לעיתים רחוקות, היא קצת הצטערה שאף אחד חוץ ממנה לא ראה אותם, אבל לרוב היא הרגישה הקלה עצומה על כך שהשאר לא רואים את היתושתושים.
כולם היו בטוחים שהיא משוגעת, היא הייתה מודעת לזה, אבל היא לא הייתה מוכנה להסיר את הכישוף שהטילה על כולם, שלא יראו את היתושתושים שמקיפים אותה. אבא שלה לימד אותה את הלחש הזה.
הוא אמר לה שכשתגיע לבית הספר, תטיל על כולם את הלחש, אחרת כולם ירא אותם, וכולם ידעו איך היא מרגישה.
כל הזמן היא ראתה מסביבה אהבות.
בין אם זו ג'יני עם עוד מישהו, או הארי וצ'ו, או רון והרמיוני, שלמרות שרבו כל הזמן, היה ברור שמתישהו הם יהיו ביחד.
היא הייתה לבד. לבד, עם היתושתושים.

לונה התנערה פתאום, ממקום ישיבתה, מאחורי שריון ברזל.
שיעור לחשים.
היא התחילה לרוץ לכיוון הכיתה, היתושתושים מלווים אותה, כמו תמיד. היא הגיעה אל גרם המדרגות שהוביל אל כיתתו של פליטיק, והתחילה לרוץ במורדו.
אבל מה שהיא שכחה, דווקא עכשיו, דווקא בזמן הזה, את המדרגה הנעלמת.
סביר להניח שאם לא הייתה רצה כל כך מהר וכל כך בבהילות, זה לא היה קורה. שנים אחר כך, היא העסיקה את עצמה במחשבות; מה היה קורה אם הייתה שוכחת מהשיעור? מה היה קורה אם לא הייתה נתקעת במדרגה?
אבל היא כן נתקעה במדרגה, וזו הייתה הפעם הראשונה שראתה אותו.

דראקו מאלפוי התהלך במסדרון, מיואש, מעוד שיחה עם אביו.
לפעמים הוא לא רצה בכלל את כל זה, לפעמים הוא רצה פשוט להפנות את הגב לאבא שלו, ולהתמחות בשינוי צורה.
אבל הוא היה פחדן, והוא ידע את זה.
ולכן, הוא הסכים עם אביו, כשהלך בכל לילה לפגישות עם אדון האופל, ולכן, נתן לו לאמן אותו בקללות שאין עליהן מחילה, ולכן, כשאביו אמר לו לשנוא את הארי, הוא עשה כדברו.
אבל דראקו מעולם לא רצה באף אחד מהדברים האלו.
הוא הגיע אל אחד מגרמי המדרגות, כשהבחין במשהו מוזר; ילדה בלונדינית, עם עיניים כחולות, ניסתה לשחרר את עצמה מהמדרגה הנעלמת.

היא תמיד שמעה עליו, על דראקו מאלפוי האיום והנורא, שאביו הוא אחד מהתומכים החזקים של אתה-יודע-מי.
אבל לונה מעולם לא פגשה אותו, היא רק ראתה אותו בסעודות באולם הגדול, מוקף בחבריו. הסיפורים עליו הלכו עליה אימים, וכשהוא שלף את השרביט, היא עצמה עיניים וקיוותה לטוב.
לכן היא הופתעה כששמעה קול נעים לידה.

"את צריכה עזרה?" שאל דראקו, שרביטו כבר בחוץ, נכון לעזור.
לונה הביטה בו בתדהמה. "מה?" היא שאלה, בוהה בו.
הוא חייך, "שאלתי אם את צריכה עזרה."
לונה הביטה בו בחשש. "אתה מתכוון לקלל אותי או משהו?" היא שאלה.
חיוכו של מאלפוי דעך. "לא," הוא אמר בקול חרישי, "אני באמת מתכוון לעזור."
היא הביטה בו באסירות תודה מהולה בחשד. "אוקיי... אתה יודע איך לשחרר אותי מכאן?"
למזלה, דראקו למד את הלחש הזה לא מזמן. זאת אומרת, הוא למד אותו איפשהו בשנה השנייה, אבל רק לא מזמן הוא למד שהוא גם עובד על מדרגות כאלה. "שחרר!" הוא כיוון את שרביטו אל המדרגה.

לונה ניסתה להוציא את רגלה, היא יצאה בלי שום קושי. היא חייכה אליו, "תודה," אמרה, מביטה בו.
מאלפוי הביט בה בחזרה, "על לא דבר. איך קוראים לך?"
"לונה," היא ענתה, חיוכה דועך, "לונה המג'נונה."

דראקו הביט בה, לא מבין. הוא שמע סיפורים על המשוגעת הזו, אבל... הוא דמיין אותה משוגעת.
היא נראתה לגמרי נורמלית, חוץ ממבטה החולמני מעט.
"למה מג'נונה?" הוא שאל.

לונה הביטה בו בהפתעה, "מה זאת אומרת, לא שמעת על לונה המג'נונה?"
מאלפוי הביט בה, "כן, אבל חשבתי, את יודעת, שתהיי מג'נונה..."
"ואני לא?" היא העלתה את חיוכה חזרה.
"הממ, שאלה קשה..." הוא צחקק, "ברור שלא!"
לונה הביטה בו בשמחה ובאסירות תודה גלויה לעין, "תודה, אני מניחה?"
ובתוך כל זה היא לא שמה לב, שהיתושתושים שהקיפו אותה במהלך כל חייה, כבר לא הסתובבו סביבה.
טוב, לונה כבר לא הייתה בודדה.