שנה שביעית

הרמיוני הביטה בשקיקה בפרופסור מק'גונגל. הרי זה היום הראשון לשנה השביעית שלה ושל חבריה, כיצד לא תתרגש?

"כפי שאמרתי: נחלנו הרבה אבידות, " ממשיכה את נאומה בכבדות. "כוחנו זה שהצלינו בקרב. הילדים והמבוגרים – אין זה משנה. היינו מאוחדים, חזקים כאגרוף. אני באה מכוונה להגן על בית הספר הזה מכל רע, ואני מבטיחה לכם: וולדמורט לא יחזור. "

כן, פרופסור מק'גונגל למדה זאת היטב – הוא לא יחזור. למרות שכולם התלחששו, הרמיוני ורון חייכו בינם לבין עצמם, והארי נזכר זיכרונות נוראים ידעה הפרופסור שהמנוול לא יחזור. וגם אם כן, הפעם – מלחמה על הוגוורטס לא תתרחש בשום אופן. הוא ימות במידי.

"לא קיים ולא נברא. בתיאבון. "

כולם אכלו בתיאבון. ג'יני הייתה באותה הכיתה כמו הארי, כי לפני המלחמה אין הוא התחיל את שנתו השביעית בהוגוורטס.

רון לא פסק באכילה. צלחתו הייתה מלאה אוכל, ואם כי של הרמיוני מלאה סלט.

"הרמיוני, מה זה?" הזדעזע רון.

"זה, רונלד, סלט. סלט ירקות. "

"ולמה את לא אוכלת עוד משהו? תאכלי בשר, יש כאן בשפע. "

"אהה, רונלד, לא הקשבת לי בקיץ האחרון בכלל?"

"לא, כנראה שהייתי עסוק בלהתרבץ על הספה ולתקוע מכות בילדים שקוראים לי ג'ינג'י,"

"רון, אני צימחונית, "

"מה זה 'צימחונית'?" תהה חברה.

"זו מישהי שלא אוכלת בשר כלל. " מסביר הארי.

"מה?! בלי בשר? איך גודלים ככה?"

הרמיוני צוחקת. "רון, תאמין לי שאפשר, " אומרת. "זה כמו לאכול גמדוני בית. אתה לא זוכר שהגנת עליהם שנה שעברה?"

"מתי בדיוק?"

"רונלד, שתדע לך שאם לא היית מגן עליהם, לא הייתי מנשקת אותך מלכתחילה. "

"שטויות, זה הכל בגלל הקסם האישי שלי. " וכולם צחקו. הם עלו וחגגו את יומם הראשון לשנה האחרונה, הרמיוני ורון לא הפסיקו לצחוק ולהתנשק. הוא נשם גז צחוק ודיבר בקול מוזר, ועד שהבין שקולו זה מהגז, צחקו הוא וחברתו כהוגן.

		הפרק הבא