שיחה עם הארי

"הארי, האם אמרתי לך את זה פעם?"

"מה?"

"מהרגע שפגשתי את רון, חשבתי שהוא סתם ג'ינג'י מטומטם. "

"הוא סתם דפוק שהוא הלך עם לבנדר. הוא לא יודע מה הוא מפספס. "

"כן, מאיזה סרט זה?" חייכה הרמיוני. הארי הוא הנחמה היחידה בכל הסיפור הזה. לא ג'יני, כמובן, שבכלל החליטה להתרחק מהארי, רון והרמיוני לאחר התקרית עם דין. לא מירטל המייללת, כמובן שלא – היא נוהגת לבכות רק עליה.

יש מישהי שמשמשת להרמיוני "משטח נחמה". אליס, היא באותה הכיתה עם הרמיוני והיא קרובת משפחה של שיימוס פיניגן, אבל היא כלל לא דומה לו. שערה בלונדיני ועיניה כחולות. כשרון אמר לחבריו שהרמיוני היא "סיוט אמיתי, בחיי", היא רצה לבכות לאליס.

"אני עכשיו מרגישה מה שאתה מרגיש, הארי. אבל אני רוצה להיות בטוחה."

"שמה?"

"איך זה מרגיש? שאתה רואה את דין עם ג'יני?"

הארי לא עונה.

"אני יודעת. אני רואה. איך שאתה מסתכל עליה. אתה החבר הכי טוב שלי, הארי. "

בכיה של הרמיוני נפסק מעט, אבל לא לגמרי. רון ולבנדר רצו למסדרון בציחקוקים.

"נראה לי שהחדר הזה תפוס, " אמרה לבנדר בארסיות. זה ברור שהיא מנסה להרוס את החברות של הרמיוני ורון, שלא יווצר שום מצב "רומנטי" כלשהו, ודברים כאלה.

"בוא. " – היא מושכת אותו חזק אבל הוא נשאר במקום.

"היי, חבר'ה. מה קרה? הכל בסדר?"

הרמיוני קמה, כועסת שאין כמוה. בחיים לא הייתה ככה. ואז לחשה בכעס.

"אפוגנו!"

ציפורים עפו לכיוון רון והתפוצצו כמו צבע על הקיר. הוא הלך, השאיר את הרמיוני עם הארי. בכיה גבר עוד יותר, והארי אימץ אותה אל כתפו.

"הוא דפוק לגמרי, " אמר. "עיזבי אותו. "

"אתה צודק, הוא דפוק. הוא יכול להתנשק עם לבנדר. מי שמתעסק עם לבנדר – הלב שלו נשבר, בדיוק כמו של שיימוס. "

"הרמיוני, אולי תתעסקי בדברים הטובים של רון. אני לא מדבר עם ג'יני, כי היא עם דין. "

"אני עדיין שונאת את רון. ולמשפט שלך אין פואנטה בכלל, "

"שום דבר לא ישנה את דעתך?"

"לצמיתות, פוטר. "

הרמיוני הרגישה טוב, האמת. אז היא הבינה: הארי יהיה שם. ינחם איתה, ישמח איתה. לא רק חבר. לא סתם חבר טוב.

החבר הכי טוב.