ג'ים ברייקסטון

"ג'ים ברייקסטון!" ג'ים שמע את קולו נקרא וידע שעליו להתקדם אל עבר המצנפת החומה שהונחה על כיסא העץ הגבוה, למרות שגם אם לא היו קוראים בשמו הוא היה צריך להתקדם, הוא התלמיד האחרון שניגש למיון.

ג'ים היה לחוץ, הוא התקדם לאיטו אל עבר המצנפת ופנה אל עבר הקהל הרחב שישב בחדר האוכל בבית הספר לקוסמות הוגוורטס. עיני כל התלמידים היו מופנות אליו, מלבד כמה תלמידי שנה שלישית מסלית'ריין שהתחילו מלחמת אוכל מבלי שום עניין במיון תלמידי השנה הראשונה.

ג'ים עצם את עייניו, נשם, ספר בלב, אבל שום דבר ממה שהוריו המליצו לו באותו הבוקר לא עזר לו להירגע באותו הרגע. הוא התרגש מדי בכדי לדעת לאן הוא ממויין. וזה לא שיש לו "מחוייבות משפחתית" כלשהי של מיון, אביו מויין לגריפינדור ואימו להאפלפאף, והם כבר הזכירו לו עד כמה הם יהיו שמחים גם אם הוא יתמיין לאחד מהבתים האחרים וייחווה דברים שהם לא חוו. הוא המשיך לעצום את עיניו, נזכר באותו הבוקר.

"נו, אתה רואה שזה עוזר?" ג'ים שמע את קול אימו מדברת אליו. הוא פתח את עיניו וחייך. הוא עמד עם ההורים שלו ברציף 9 ושלושה רבעים, נפרד מהם לפני שעולה על הרכבת שתיקח אותו להוגוורטס.

"אני מקווה" ג'ים אמר וחייך חיוך קטן.

"רק תזכור" אבא שלו התחיל לדבר "כשאתה לחוץ, מבולבל, או סתם רוצה קצת שקט, תעצום עיניים, תנשום נשימות עמוקות ותספור בלב, זה מאוד יעזור" הם חייכו אחד לשני.

"טוב, אתה כבר חייב ללכת" אמא של ג'ים אמרה בזמן ששלושתם החלו להתקרב לפתח תחנת הרכבת. ג'ים נפרד מהוריו, לקח את המזוודה וכל הציוד הנלווה ועלה אל הרכבת, שהחלה לנוע ולתפוס תאוצה.

כל יושבי האולם הגדול היו במתח, פרופסור מקונגל, מנהלת בית הספר שהעבירה את טקס המיון, הרימה את המצנפת מהכיסא עליו הונחה והניחה אותה על ראשו של ג'ים. 

ג'ים נלחץ עוד יותר, הוא פקח את עיניו שנפגשו בדיוק עם אמה, שהתיישבה ממש לא מזמן בשולחן האוכל של בית רייבנקלו.

ג'ים ישב בקרון ריק שמצא, הוא אהב לבהות בחלון אל מחוץ לרכבת, לכל הנוף שעבר. הוא לא ידע מה מצפה לו, למרות כל ההכנות של הוריו. הוא מדי פעם הסתכל אל הקרון הריק, הניח את הראש על החלון ועצם את עיניו.

רעש קטן גרם לג'ים לפקוח את עיניו, הוא ראה ילדה נכנסת לקרון. 

"היי, אני אמה" היא אמרה "אני יכולה לשבת כאן?" היא שאלה. אמה הייתה ילדה יפה, שיערה הזהוב היה קשור בצמה ארוכה שהחליקה על כתפה והגיעה עד לקו בו התחילו מכנסייה. עינייה היו חומות כהות, והיא הייתה בערך בגובה שלו לפי מה ששיער, כי כשנכנסה הוא רק ישב על ספת הקרון.

"בטח" ג'ים אמר, בזמן שאמה התיישבה.

ג'ים העביר את מבטו טיפה שמאלה, ליד אמה ישבה רונה. הנערה בעלת השיחר השחור החלק הסתכלה עליו בחיוך, הוא לא יכל להסיט את מבטו מעינייה הירוקות היפות. 

אך מבטם נקטע כשג'ים החל לשמוע בראשו את מחשבותיה של מצנפת המיון, היא התלבטה, לקח לה יותר זמן מלכל תלמיד אחר, וכל תשומת הלב כבר הייתה מרוכזת אליו. הוא שמע את המצנפת חושבת אולי לגריפינדור, אולי להאפלפאף. ג'ים הרגיש קצת תחושת אכזבה בכך שלא יהיה בבית עם אמה ורונה.

הקרון היה שקט, אך לפתע עוד נערה נכנסה. שיערה היה שחור, חלק, ועינייה ירוקות. "אני יכולה לשבת? פשוט אין עוד מקום אחר"

ג'ים ואמה הנהנו בהסכמה, בשקט. מילה לא יצאה מפיהם של אף אחד מהם מהרגע שאמה נכנסה לחדר.

"נו מה קורה פה?" רונה שאלה "למה כל כך שקט פה?" היא חייכה לעבר ג'ים ואמה שציחקקה מעט.

"טוב, אז אני רונה, נעים מאוד" רונה התחילה לאחר שהבינה שאף אחד לא יציג את עצמו קודם "אני נכדתו של פרופסור דמבלדור"

השם לא היה מוכר לג'ים, כנראה שגם לא לאמה, כי כאשר נאמר השם שום התפעלות לא נראתה בקרון.

"דמבלדור, לא מכירים?" רונה המשיכה בחיוכה המקסים "טוב נו אסביר לכם. עכשיו בבית הספר יש מנהלת בשם פרופסור מקונגל"

"השם שלה הוא פרופסור?" שאלה אמה בגיחוך.

"לא טיפשונת" אמרה רונה וציחקקה "אני פשוט רגילה לקרוא לכל מי שמלמד בבית הספר פרופסור, הרי פגשתי חלק מצוות בית הספר ואותה במיוחד כמה פעמים. פרופסור מקונגל הייתה סגנית בית הספר הוגוורטס, אותו ניהל סבא שלי, פרופסור דמבלדור. בגלל זה אני כבר מכירה את פרופסור מקונגל".

"אז רגע" ג'ים שאל "אז את בעצם רונה דמבלדור?"

"בדיוק" רונה אמרה.

"נחמד" ג'ים אמר וחייך

"קדימה, אז מי אתם?" רונה שאלה, נשמעת סקרנית.

"אני אמה" אמה נראתה לפתע הרבה פחות ביישנית והרבה יותר בטוחה בעצמה "אני הבת השנייה לבית משפחת נימבוס".

"מה נימבוס?" רונה שאלה "נימבוס, כלומר, מטאטאי נימבוס?"

"כן" אמרה אמה וחייכה "שני הורי הם חלק ממייסדי חברת המטאטאים של נימבוס. אבא שלי קיבל את העסק מהוריו שהיו המייסדים הרשמיים, והוחלט לקרוא לחברה על שם המשפחה שלי"

"ואו!" ג'ים אמר "אז תני לי לנחש איזה מטאטא יש לך..." שלושתם גיחחו.

"האמת שיש לי מטאטא דיי ישן, ובדיוק עכשיו מפתחים מטאטא חדש ושהוא יצא לאור אקבל אותו במתנה".

"נו, ומה איתך?" רונה שאלה, מסתכלת על ג'ים.

"אני ג'ים. בן יחיד למשפחת ברייקסטון. הורי למדו גם בהוגוורטס, אבא שלי היה בגריפינדור ואמא שלי בהאפל...."

"נכון, איך שחכתי!" רונה אמרה לפתע וקטעה את דבריו של ג'ים "שחכתי לשאול אתכם לאיזה בית אתם חושבים שתתמיינו."

"אני הייתי רוצה לגריפינדור, או אולי גם לרייבנקלו" אמה אמרה "אחותי הגדולה היא ברייבנקלו, השנה היא מדריכה ואני אשמח להיות איתה, מצד שני גם בית גריפינדור מעניין אותי."

"אני הייתי שמחה להיות בסלית'ריין" רונה אמרה.

"סלית'ריין?" אמה שאלה בפליאה.

"כן" רונה עמדה על דעתה "הבית יכול להיות מצחיק ושטותי, וזו בערך אני. אני מאוד אוהבת לדבר ולהיות חברמנית והכל ואני נורא נחושה והכל..."

"נחמד" ג'ים אמר.

"ומה איתך באמת אדון ג'ים למשפחת ברייקסטון?" רונה שאלה.

"אמ.. האמת שאני לא הכי חשבתי על זה. כמו שאמרתי מקודם, אבא שלי היה בגריפינדור ואמא שלי בהאפלפאף, והאמת שחשבתי שיהיה ממש מגניב להיות בבית ......"

"רייבנקלו!" מצנפת המיון צעקה בחוזקה, אחרי שחשבה הרבה. היא הפתיעה אותו בתשובתה, כי חשב שילך לבית אחר. הוא הלך והתיישב בשולחן, ליד רונה ואמה.