ניצחון

פרק 1

ויקטואר

"ויקטואר! מריוס! חכו!!!"

לטרז'ר הקטנה לא היה סיכוי לעצור את אחיה הגדולים, מריוס וויקטואר. הם ציפו שנים לרגע הזה, וכעת – כשכבר כמעט היו ברכבת, אחזה בהם התרגשות מטלטלת. הם התחילו לרוץ, דוחפים קדימה בהתלהבות את העגלות עמוסות המזוודות (וביניהם הכלוב של הלילית של מריוס).

"אני אגיע לפנייך לרציף," התגרה מריוס באחותו, העגלות מקרקשות על המרצפות הסדוקות.

"אין סיכוי!" צעקה ויקטואר והעגלה שלה כמעט התהפכה כשהגבירה את מהירותה.

התאומים הנלהבים הגיעו למחסום שבין הרציפים תשע ועשר והמשיכו דרכו, חסרי נשימה. עיניה של ויקטואר היו עצומות וליבה הלם בעוצמה. הנה היא פה, ברציף תשע ושלושה רבעים. עיניה נפקחו לרווחה והיא לטשה אותן ברכבת הצבועה בארגמן, מעלה קיטור שאופף את הקרונות כמו חליפה של עשן.

"מריוס!" היא נחנקה, מתרגשת עד כאב.

קוסמים מכל הגילאים מילאו את הרציף – תלמידי שנה ראשונה עד שביעית מלווים בכל המשפחה. חתולה לבנה כשלג ומפוספסת כנמרה התחככה ברגליה של ויקטואר, וויקטואר רכנה ללטף אותה בפיזור נפש, מביטה בעשרות הכלובים של ינשופים, עטלפים, עורבים וארנבים. "אווו מריוס, תראה איזה חמודים - !"

"תראי ויק!" אמר פתאום מריוס. "זה טדי שם?"

ויקטואר מצמצה והביטה לכיוון שאליו הצביע מריוס. "זה טדי?" שאלה בפקפוק, עיניה לוכדות את עיניו של נער בעל שיער כהה ומתולתל שנופף אליהם. היא זיהתה בקלות את סבתו, גברת טונקס, ידידה קרובה של הוריה.

"וואו, לא ראינו אותו כבר המון זמן, אני חושב שהפעם האחרונה היתה לפני שנתיים או שלוש," מריוס קימט את מצחו ולפתע צחק. "ואז היה לו שיער ירוק ואוזניים מחודדות..."

ויקטואר חייכה חיוך רחב וחזרה ללטף את החתלתולה הצחורה בין האוזניים. היא אהבה כל סוג של בעל חיים, ולרוב זה היה הדדי. החתלתולה גירגרה בחמימות בדיוק כשטרז'ר הגיעה לרציף, מתנשפת.

"הנה אתם! ויק! מריוס!" היא רצה לעברם.

גם ההורים של ויקטואר פרצו מתוך המחסום והגיעו לרציף, מחייכים.

"הגענו קצת מאוחר," אמר ביל בעודו סוקר את הרכבת העמוסה בתלמידים. "כדאי שתעלו מהר לרכבת, לפני שתיסע – "

אמא של ויקטואר, פלר וויזלי, נתנה מבט אחד ברכבת הנושפת ופתאום תפסה בויקטואר ומריוס ואימצה אותם ביחד אל לוח ליבה.

"אמא!" מחה מריוס. "יש פה – יש פה אנשים!"

ויקטואר דווקא נענתה לחיבוק. היא הריחה פרידה באוויר, ופתאום, למרות כל ההתלהבות, אגרוף ברזל לפת את גרונה.

"אמא, אני ממש אתגעגע," אמרה בניסיון אמיץ להתעלם מהדמעות שהציפו את עיניה. היא השתחררה מחיבוקה של אימה ועברה לזרועותיו של אביה, ביל.

"אני הולכת ללמוד בהוגוורטס!" לחשה לו באי-אמון. גם אבא למד בהוגוורטס. הוא היה זה שסיפר לה את כל הסיפורים של הטירה הקסומה: מצנפת המיון, שממיינת את התלמידים לארבעה בתים שונים; המדשאות רחבות הידיים, שמקיפות את האגם הגדול; ערוגות הירק; מגרש הקווידיץ'; המגדלים, השיעורים; היציאות להוגסמיד; רוחות הרפאים, הסעודות באולם הגדול; התמונות, המסדרונות, חליפות השריון, והפסלים... היא הרגישה שהיא שוב נחנקת מהתרגשות.

"אני אתגעגע נורא," היא חזרה, מושכת באפה.

"גם אני, מתוקה," אמר ביל. "אבל אני בטוח שתאהבי את הוגוורטס."

"אתה חושב?" שאלה בכמיהה. "אתה חושב שאני אהיה בגריפינדור, כמוך? ושאני אצליח בלימודים ואהיה מכשפה כישרונית?"

"את תאיי סופר כישרונית," קבעה פלר, שכעת פנתה ללטף את שיערותיה של טרז'ר המתייפחת.

"אוי, טרז'ר, אל תבכי," אמר מריוס בחיוך. "אם את רוצה ניקח אותך גם איתנו – שלחי ינשוף, אמא, היא מספיק קטנה בשביל להיכנס למעטפה – "

דמעות נוספות גאו בעיניה של טרז'ר, אבל היא לא יכלה שלא לחייך קצת. "כן!! אמא – בבקשה?"

"ביי, טרז'ר," אמרה ויקטואר ונישקה את פניה הקטנות. "לא נורא – בעוד שנתיים תוכלי לבוא איתנו!"

מריוס עזר לה להעלות את המזוודות שלה לרכבת, והיא סחבה את הכלוב של אנג'י, הלילית שלו, כשהעלה את המזוודות שלו. ויקטואר הצמידה את פניה לחלון ונופפה להוריה בעוד הרכבת נושפת ומתחילה לנוע, צפונה, על הפסים הרחבים, המתמשכים, האינסופיים...

להוגוורטס.

***

"ויק, אני צריך שתעזרי לי עם אנג'י," אמר מריוס. "צריך למצוא תא."

"אוקיי," אמרתי ונרתעתי קצת לפני שהרמתי את הכלוב של אנג'י. חיבבתי את אנג'י, הלילית היפהפייה של מריוס, אבל לפני שהתקרבתי אליה הייתי חייבת לבדוק שקינמון במקום בטוח.

קינמון הוא העכבר שלי. יש לו פרווה לבן וחלקה כמשי, והוא מסוג העכברים הקטנטנים שמצייצים כשאתה מלטף אותם ואוהבים לנבור לך באוזן. כעת הוא ישן בכיס הסוודר שלי, מכורבל בחמימות של הצמר הרך. היצור הכי חמוד ומדהים בעולם.

"בוא," אמרתי למריוס בעודי מרימה את הכלוב של אנג'י הרחק מאזור כיס הסוודר שלי. "נמצא לנו מקום."

מריוס הנהן ופתח את דלת התא הקרוב. הוא היה מלא כמעט לגמרי בתלמידים, וכולם היו בנים בערך בגילנו. אחד מהם ראה את מריוס עומד בפתח התא. "היי, ינשוף מגניב!"

"תודה," חייך מריוס. "זאת לילית."

"בוא כנס," הציע ילד אחר.

"אין בעיה," אמר מריוס בקלילות ודחף את המזוודות שלו פנימה.

הדלת נסגרה בפרצוף שלי.

"אוה, אל תדאג לי," סיננתי. "חתיכת מעצבן..."

אבל לא רציתי לריב עם אחי התאום על הדקה הראשונה שלנו לבד, בדרך להוגוורטס. 'לא צריכה להיות לך בעיה בכלל,' אמרתי לעצמי. 'שהוא ימצא לעצמו את החברים שלו, את תמצאי לעצמך את החברות שלך.'

עמדתי מול דלת התא המקביל. נשמתי עמוק, מנסה לדמיין שיש לי ביטחון עצמי וכושר התיידדות מפותח עם כל סוגי האנשים.

פתחתי את הדלת. "היי, אפשר – "

המילים נתקעו לי בגרון והתפוגגו באוויר רגע שלם עד צליל טריקת הדלת החפוזה. התא היה, לחרדתי, מלא בתלמידי שנה שישית או שביעית ענקיים. הדם הציף את פניי, כולל האוזניים, בזמן שבעטתי את המזוודות שלי לכיוון קרון אחר. 'איך זה תמיד קורה לי?'

הפעם טרחתי להציץ בחלון לפני שנכנסתי לתא. הוא היה ריק. התא מהצד השני היה מלא בבנות שלמרבה ההקלה נראו בגילי. סידרתי את הנשימה שלי, הכרחתי את עצמי להעמיד פנים שהפדיחה ההוגוורטסית הראשונה שלי עדיין לא אירעה, ופתחתי את הדלת. היו שם שלוש בנות.

"היי," אמרתי.

"היי," ענתה אחת הבנות. היה לה שיער חום וארוך מאוד, והוא גלש סביב פניה ועל מותניה כמו מפל. "אני לינה ברשרס. איך קוראים לך?"

נראה היה שביטחונה העצמי שופע לפחות כמו שיערה.

"ויקטואר וויזלי," אמרתי, מנסה לדבר בקלילות, כמו מריוס.

"וויזלי?" שאלה אחת הבנות, בלונדינית ורזה. "אוה!"

הנהנתי כמעט בלי להזיז את הראש. לא הבנתי מאיפה הביישנות הזאת קפצה עליי, בד"כ זה הולך לי. אולי זה היה משהו במשהו במבטים שלהן שיתק אותי. הרגשתי חשופה, במבחן. כאילו כל איבר, הבעה ותנועה שלי נסרקים. אבל לא באמת ידעתי אם הן סוקרות אותי בהתנשאות, או שאני פשוט לחוצה כי לראשונה בחיי אני צריכה לנסות להשתלב לבד, בלי שמריוס עומד לצידי.

עוד כשהייתי בת 10 הגעתי למסקנה, שבלי מריוס אני לא כל כך אני. הוא אחי התאום, והוא היצור הכי מעצבן שאי פעם הוקרץ בבית משפחת וויזלי – אבל הוא החצי השני שלי. הוא תמיד יודע מה אני חושבת, ואני היחידה שבאמת יכולה לחוש במה שהוא מרגיש. אני היחידה שיכולה להשלים את המשפטים שלו, הוא היחיד שמכיר אותי יותר טוב משאני מכירה את עצמי.

אולי בגלל זה הייתי ספק במצב של הלם ספק במצב של לחץ כשלינה ברשרס הכירה לי את חברותיה – טיבי פאי וואליה רולינס. טיבי נראתה הכי סימפטית – לחיים ורודות ותלתלים בלונדיניים. ואליה נעצה בי מבט שגרם לי להצטער על הרבה מאוד החלטות שעשיתי בחיים, כמו למשל ללבוש היום סוודר ורוד (השיער שלי ג'ינג'י, חשבתי בחלחלה) ולגרוף לקיבה שלי סנדוויץ' ענקי בדרך לתחנה (נדמה שלי שהסנדוויץ' הזה מפלס כעת את דרכו בחזרה החוצה).

תחושה איומה של אי שייכות חלחלה בי בזמן שהתיישבתי בפנים בוערים ליד טיבי רולינס. והקשבתי לשיחה של הבנות האלה (הן דיברו על גלימות טקס של איזשהו מותג, וזו היתה סינית עתיקה בשבילי). הייתי עסוקה בלנסות להיות קשורה כשלתא נכנסו עוד 2 בנות, שלא-מצאו-חן-בעיני-באופן-מבהיל גם הן.

"וא-לי-יה!!!" צעקה אחת הבנות, והתנפלה על ואליה.

הן הבחינו בי והציגו את עצמן – ביילי קוויסברי וקתרין קונפלר. הדקות הבאות התישו אותי מבחינה נפשית מכמה סיבות:

1. הבנות אמנם הציגו את עצמן אך מיד שקעו בשיחה משלהן, כשאני בחוץ (והמצב רק התדרדר – בנים: זמרים מפורסמים ושחקני קווידיץ' חתיכיים. "אוי, הוא פשוט מושלם..." הן השתפכו שם. "אני אומרת לכן שאני אתחתן איתו!"; במחשבה שניה, העדפתי גלימות טקס).

2. נראה היה שואליה רולינס מנתבת את מהלך העניינים. היא היתה הכי בולטת בשיחה, וכל הבנות חיכו לאישור האילם שלה בשביל לחוות את דעתן על שחקן מסוים.

רציתי להקיא.

בכל אופן, הספיק לי. החלטתי לצאת. בכל מקרה אני לא שם מבחינתן.

אבל הסתבר שהן כן היו מודעות לנוכחותי, כי ברגע שקמתי מהספסל כולן השתתקו והפנו אליי מבט שואל, מתנשא.

"אני הולכת לבדוק מה קורה עם אח שלי, הוא שמר לי צפרדע שוקולד מהבוקר," אני טובה בלשקר. יש לי כישרון יעיל להמציא סיפורים בשניה. לתדהמתי, התירוץ הקטן שלי עניין אותן מאוד.

"יש לך אח פה?" שאלה ואליה רולינס. "אווו, בן כמה?"

"בגילי," אמרתי. "שנה ראשונה."

"גם אנחנו שנה ראשונה!" אמרה ביילי קוויסברי.

"אז אתם תאומים?" שאלה טיבי פאי.

"כן – "

"הוא חתיך?" תקפה אותי לינה ברשרס.

"לא יודעת," אמרתי המומה. הן צחקקו, והסקרנות שלהן חזרה מיד להיות לגלוג. זרקתי לעברן "ביי," חסר גוון וסגרתי את הדלת מאחורי.

יופי. עכשיו מה אני עושה. עמדתי במסדרון הקרון והרגשתי את התנועה החלקה של הרכבת על הפסים מתחת לרגליי הרועדות. שריקות הקטר צרמו באוזניי, מאיצות בי לבחור תא.

הצצתי בעגמומיות בתא הריק ולפתע ליבי דהר – הוא לא ריק! לא ראיתי מקודם, אבל ישבה שם נערה כהת שיער שנראתה בגילי. המומה מהמזל הפתאומי, הלא-אופייני לי, נכנסתי לתא.

"היי," אמרתי. היא הרימה את מבטה ונראתה מופתעת כל כך עד שמיד שאלתי, "זה בסדר, נכון? מותר לי לשבת כאן."

"בטח," אמרה ופליאה צפה על פניה. גם לה היה שיער ארוך, שגלש סביב פניה על כתפיה, כמעט עד מותניה, אבל הוא היה שחור ומתולתל. גרסה מדויקת של השיער שתמיד רציתי שיהיה לי.

"מה קורה?" אמרתי ופתאום כל הביטחון העצמי שלי שב אליי בבום. אולי בגלל השקט השלו שאפף את הנערה, אולי בגלל שאת הספר  שהחזיקה על ברכיה וקראה בו הגניבה לתיק שלה בשקט בעודה מביטה בי. "איך קוראים לך?"

"דון לנדסברג," ענתה. היה לה קול חרישי, כמו משב רוח קל. הדיבור היומיומי שלי נשמע צעקני ליד עדינות קולה.

"ויקטואר וויזלי," חייכתי אליה. היא לא הגיבה לשם משפחתי. "שנה ראשונה?"

דון הנהנה.

"גם אני. אני מזה לחוצה," אמרתי בקלילות. "אוה, אני כל כך מחכה לראות באיזה בית אני אצא! אבא שלי היה בגריפינדור. איפה ההורים שלך היו?"

נראה היה שלדון אין מושג על מה אני מדברת. "הם לא היו – אני אפילו לא יודעת, מה זה בתים? – הם לא קוסמים בכלל."

"באמת?!" שאלתי בהתלהבות. "את בת של מוגלגים?"

"כן – ככה קוראים למי שלא קוסם, נכון?" אמרה-שאלה.

"כן. וואו! זה הדבר הכי מגניב בעולם, מעניין איך זה להיות מוגלגי..." אמרתי בפטפטנות.

דון בהתה בי, וחשתי הקלה כשלעיניה חדר חיוך. "אז את באה ממשפחה של קוסמים? וגם אבא שלך למד בהוגוורטס?" שאלה.

"כן, אמא שלי בכלל למדה באיזו אקדמיה בצרפת, בובאטון. אבל בכל מקרה, שמעתי שהוגוורטס זה מקום מדהים, אבא סיפר לי מיליון סיפורים, ותמיד רציתי ללמוד רק פה. את חייבת לשמוע את זה – אז יש בתים, אוקיי? ארבעה. וכשאת מגיעה לשם ממיינים אותך..."

דון נראתה מרותקת. ברברתי במשך חצי מהנסיעה.

היה נפלא לספר לדון, היא אהבה להקשיב בדיוק כמו שאהבתי לפטפט. השוונו שרביטים – שלה היה ארוך יותר אבל שלי קפיצי. סיפרתי לה על כל המושגים בעולם הקסמים שיצא לי לדבר עליהם במקרה והיא לא נתקלה בהם. היא בלעה כל מילה.

*

דון

*

"אני לא מבינה," אמרתי לויקטואר. "אם יש כל כך הרבה תאונות בהתעתקות, איך אנשים לא מתעתקים בטעות בעולם המוגלגים? מופיעים פתאום באמצע הרחוב... או נוחתים על מישהו," הוספתי בחיוך פתאומי, מדמיינת את כריסטה אנדרטי מבית הספר היסודי שלי הולכת ברחוב וקוסם ביש מזל נופל עליה מהשמיים.

ויקטואר עמדה לענות לי, כשלפתע נפתחה הדלת ותלמיד שנה חמישית עמד בפתח התא. פניו היו מתוחות. "עוד מעט מגיעים, כדאי שתלבשו את הגלימות שלכן, בנות."

דלת התא נסגרה וויקטואר הזדקפה במקומה והכניסה את ידה לתוך הכיס הרחב שבתחתית הסוודר שלה. "אני אצטרך להעיר את קינמון עכשיו," אמרה.

"קינמון?"

"תכירי, העכבר שלי," אמרה ויקטואר והראתה לי עכברון-בית לבן.

"אה," אמרתי בהפתעה.

"נכון שהוא היצור המתוק ביותר עלי אדמות?" היא התמוגגה. "קדימה, לטפי אותו!"

ליטפתי אותו בקצה הזרת שלי. ויקטואר הניחה לו לטפס במעלה זרועה ולהתמקם בנוחיות על כתפה. שתינו התלבשנו בחלוקי בית הספר, וממש הצלחתי לשמוע את ליבי הולם מאחורי הבד השחור, החדש. עוד מעט אנחנו בהוגוורטס.

		הפרק הבא