תיכון דשנר

"אם את חושבת שלהגיד לי בוקר טוב יעלה לך את הציונים, העלמה קליין, את טועה מאוד." ענתה הפרופסור וישבה.

סאם חייכה במבוכה. "כן, כן... ככה זה כל שנה..." מלמלה.

"חנפנית." ירק מישהו. הסתובבתי וראיתי נער בעל שיער בלונדיני בהיר, כמעט לבן, ועיניים כסופות, כמעט אפורות. עצמות לחייו גבוהות, הוא באיזשהו אופן חתיך ובאיזשהו אופן גם מכוער.

"סתום ת׳פה, מאלפוי," העיר לו טובי בכעס.

"הו, החנוני תפס תחת!" צחק, מי שכנראה ששמו "מאלפוי" (איזה שם מוזר), אבל אני די בטוחה שזה שם משפחה. נער שמן שישב שולחן לידו צחק איתו. כל כך שפוט.

"חנוני מגן על החברה שלו!"

"תסתום ת׳פה כבר, חתיכת - "

"תלמידים, די!" 

אני עדיין עיכלתי לאן נכנסתי, איזה תיכון מוזר. 

"מר מאלפוי, סגור את פיך. העלמה קליין... תשלטי בעצמך." היא לא יכלה שלא לחייך ואני חייכתי גם.

"טוב, אז מישהו יודע מה אנחנו לומדים השיעור?" שאלה, ולאחר הדממה המרגיזה נתנה רמז. "זה מופיע במערכת שלכם."

רון הרים את ידו בהיסוס.

"שיעור שינוי צורה?" ניחש בחיוך אידיוטי. הרמיוני צחקה בלחש והפסיקה תוך שנייה.

"לא, מר וויזלי," גילגלה הפרופסור את עיניה. "טוב, כן... החומר הספציפי, וויזלי. כן, העלמה גריינג׳ר?"

"איך-הופכים-נמלה-לחמוס!" ענתה במהירות. לא הבנתי מילה ממה שהיא אומרת. נראה כי אף אחד לא הבין.

שמתי לב בזווית העין שמאלפוי "שם עין" על הרמיוני. רון פתאום נתפס על מאלפוי והשליך לו מבט מזהיר. הבלונדיני השיב לו מבט מלגלג, פתח את מחברתו ושקע בה. 

אני מכירה את המבט הזה. מבט מאוכזב כזה, אבל משוחרר. הוא כותב יומן! אני חייבת להשיג את המחברת הזו, למען סאם, וטובי ו-והרמיוני ורון והארי! למען כולם! 

אני ממש אצא הגיבורה של היום. מאדי, את חיה בפנטזיה.

"נכון, העלמה גריינג׳ר," ענתה הפרופסור בשעמום. "הוציאו שרביטים ונתחיל בשיעור!"

"פרופסור מק'גונגל..." מלמלתי במבוכה. שרביט? שרביט? ש-ר-ב-י-ט?! "איזה הומלס בחצר הביא לי שרביט... חשבתי שאלו שטויות..."

"נדבר על אחר כך." לחשה סאם וחייכה.

"נדבר על זה אחר כך." ענתה פרופסור מק'גונגל ברצינות, עונה את אותה התשובה בדיוק. "יש לך אותו כאן? את חתיכת העץ הזו?" שאלה בלגלוג קל.

"כן, כן, אם לא זרקתי אותו." חייכתי ופשפשתי בתיק שלי. מצאתי שרביט בתיקי, שחור לגמרי, עם סלסולים חדים כאלה ומגניבים, כמו נחש שעוטף ענף, רק חד יותר.

"ובכן, יפה מאוד," פרופסור מק'גונגל הנהנה. "הוא נתן לך גם פתק, אני מניחה."

לא שאלתי בכלל איך היא יודעת. הוצאתי את הפתק מכיסי והקראתי בקול רם.

"עץ ההובנה," כולם השמיעו קריאת התפעלות. "ליבה מקשקשי בסילק..."

"בסיליסק," תיקנה אותי הפרופסור. "את בטוחה שזה מה שכתוב? 15.25 אינצ׳ים, בטוחה?"

"כן, זה מה שכתוב כאן." משכתי בכתפיי, לא מודעת לסביבתי. 

"זה שרביט ההובנה עם קריסטל בודד, פרופסור," אמרה הרמיוני בעגמומיות ומשכה באפה. "זה אח של השרביט הבכור ממעשה בשלושה אחים."

מעשה בשלושה אחים? מה לעזאזל? השרביט הבכור?

"כמו שאמרתי, או, לא אמרתי... אחרי השיעור את אצל המנהל, העלמה..."

"אהה, גריפין." חייכתי.

"אז, אחרי השיעור את אצל המנהל, העלמה גריפין. עכשיו, כולכם, קחו לכם נמלה. קדימה."

הפרק הקודם		הפרק הבא