נעל הזכוכית המכושפת

זה שילוב מוזר של סינדרלה ושל הארי פוטר *~*

-------------------------------------------------------------------------------------------------

נקודת מבט של סינדרלה:

"סינדרלה!" צווחת גריזלדה בקול כשל עורב, "החדר שלי! החדר שלי מבולגן!"

אני מתרוממת, מטלית האבק הלבנה בידי. "לסדר אותו?" אני שואלת בקול כנוע.

"ברור,סינדרלה! תסדרי אותו!" היא קוראת בקולה הצורמני. כשהיא רואה כי אני עדיין עומדת, היא ממשיכה, "עכשיו!"

אני רצה אל עבר החדר של אחותי החורגת, תוהה מה היה קורה אילו אמי לא הייתה מתה.

"בלי לרוץ!" אני שומעת את קולה המצמרר של האם החורגת והנוראה שלי.

הו,הלוואי ואמי הייתה איתי, הלוואי והורי היו לידי כעת!

הלוואי והיו לי הורים. הורים הנמצאים לידי, הורים התומכים בי, הורים השומרים עלי מדברים רעים.

"מתי את מסדרת את החדר שלי?" אני שומעת את אנסטסיה קוראת.

אני חושבת שאנסטסיה יותר נחמדה מגריזלדה. גם אם רק במעט.

אני משפילה את מבטי, "גריזלדה ביקשה ממני לסדר את החדר שלה," אני אומרת בשקט.

"אז קדימה!" היא צורחת עלי, "תסדרי אותו! עכשיו!"

טוב. היא לא.

אני תוהה כיצד הרגשות יכולים להשתנות כל-כך מהר.

אני ממהרת ומגיעה אל החדר הגדול והמרווח של אחותי החורגת והאיומה.

החדר המפחיד נורא.

הקירות הלבנים, השולחן הלבן... הכל לבן, כמובן. מלבד השטיח הורוד הבוהק והמכוער.

החדר מוצף בלכלוך. אני מנקה במהירות את השולחן בעזרת מטלית אבק קטנה,

ומתחילה להרים את הנוצות הורודות ואת גליונות הקלף.

את גליונות הקלף אני מסדרת בערימה יפה,

את העטים עשויי הנוצות המקושטות ובעלות העיטורים המסולסלים אני מניחה בעדינות יתרה במקום המיועד להם.

אני לוקחת את המטאטא, ורק לרגע מביטה סביבי.

אני מנקה את השטיח הורוד עד אשר הוא מצוחצח ונקי לחלוטין.

"אנסטסיה! עוד שעה הנשף של הנסיך," אני שומעת את גריזלדה. גם אם היא הייתה נחמדה, מעולם לא הייתי מעזה לעמוד לצידה. "תהיי מאורגנת,"

"בוודאי, גריזלדה, בווודאי," אנסטסיה מדברת, "ואת?"

אני יכולה להרגיש בעצמי כיצד גריזלדה מתנפחת בגאווה ומניפה את שערה השחור השמנוני לאחור.

"אני?" היא קוראת, "אני מאורגנת תמיד, אנסטסיה, אחותי האהובה," היא עוצרת, "בואי ונאמלל את סינדרלה. רק עוד קצת."

אני ממשיכה לנקות, כאילו לא שמעתי אף מילה. שלא ידעו שהקשבתי לשיחתן.

"סינדרלה!" גריזלדה צועקת, "החדר שלי מסודר?" כן, באמת שלדבר כמו זה ציפיתי. 

"כן, גריזלדה," אני אומרת, שקטה, דוממת. 

"זה לא נקרא מסודר!" היא צווחת ומעיפה לכל עבר את הגליונות הקלף ואת עטי הנוצה אשר שקדתי רבות על סידורם.

"ומעכשיו," היא עוצרת, "את קוראת לי אך ורק בשם ´גברתי´. ברור?"

"כן, גברתי," אני עונה. השנאה אליה מפעפעת בתוכי.

"ותסדרי כבר!"

הן יוצאות בצחקוקים הנשמעים כנחירות.

ואני? אני ממשיכה לסדר.

------------------------------------------------------------------------

		הפרק הבא