נעל הזכוכית המכושפת

אני צוחקת בקול. "מכשפות לא קיימות" אני אומרת. 

האישה מזעיפה את פניה.

"אם אין מכשפות," היא אומרת, "איך עשיתי את זה?"

היא מכוונת את שרביטה אל דלעת המונחת על השולחן, אך מורידה מייד.

"מוטב כי נעשה זאת בחוץ" היא צוחקת ואני נגררת אחריה אל גני האחוזה,

מחזיקה את הדלעת בידי.

"הניחי בבקשה את הדלעת ההיא כאן" היא אומרת ומצביעה אל מקום ליד המזרקה המרכזית.

"עכשיו תראי מה קורה" היא מפנה את שרביטה אל הדלעת. 

הדלעת, לאט-לאט, משנה את צורתה לכרכרה מוזהבת וגדולה.

אני בוהה בפה פעור בכרכרה המפוארת "מה-" 

המכשפה מרימה את ידה לקטיעה.

"שינוי צורה פשוט," היא אומרת בחיוך גדול, "עכשיו צריך לראות מה בנוגע לרוכב..." היא מהרהרת.

אני חושבת. עכבר קטן ולבן מתרוצץ בין רגליי. אני מביטה אליו. הו, אני חושבת, שלום מרי.

"אולי מרי?" אני מציעה. המכשפה מביטה בי במבט מוזר.

"העכברה שלי," אני ממהרת להסביר ומצביעה עליה. המכשפה צוחקת.

"לא, לא," היא צוחקת, "אי אפשר להפוך עכבר לבן אדם,"

אני משפילה את ראשי. "את יודעת?" היא שואלת, "אולי אפשר - תני לי לנסות"

היא עושה את אותה הפעולה כמו עם הדלעת.

העכברה הופכת לאיטה לנערה יפה.

"שלום, מרי," אני מחייכת אליה.

"קוראים לי אמה" היא מזעיפה את פניה, "משום מה אתם הקוסמים לא מבינים את השפה העתיקה שלנו, העכברים"

אני מסמיקה במבוכה. "מצטערת," אני ממלמלת ומרימה את מבטי אל המכשפה.

"מה עושים עכשיו?" אני שואלת אותה.

היא מביטה אלי בחיוך.

"עכשיו נוסעים לנשף"

אני צוחקת ונכנסת לכרכרה. אמה נכנסת גם היא למושב הקדמי.

אני שמה את רגלי על המדרגה היחידה של הכרכרה.

"רגע, אלה, חכי" היא קוראת לי. אלה הוא שמי. לאחר מות אבי אחיותיי שינו את שמי.

"מה?" אני מביטה אליה מן החלון הפתוח.

הכרכרה כבר מתחילה לנסוע.

"קוראים לי מולי וויזלי"

הפרק הקודם		הפרק הבא