חבר וחברה

"רון!”

"מה?” רון הסתובב אל הרמיוני המתנשמת.

"ג'ורג'... הוא ניסה להתאבד."

מולי כיסתה את פיה בבהלה. רון עטה פרצוף מופתע, המום. פרצוף חמור.

"מה?”

"אני עצרתי אותו.” אמרה הרמיוני בהפתעה. היא לא האמינה שהיא הצילה את ג'ורג לבדה.

"הרמיוני.” רון ניגש לחבק אותה. היא כרכה את ידיה סביב מותניו, עיניה פתוחות לרווחה. היא בהתה בגברת וויזלי. הן בהו אחת בשניה.

"אני...” הוא היה חסר מילים כשהתנתק מהחיבוק. לא רק שלא רצה להתנתק ממנה כי לא חיבק אותה ככה אף פעם, לא נגע במותניה, בצווארה. הוא גם לא רוצה שהמבוכה הזאת תימשך. הוא לא האמין שג'ורג' רצה להתאבד.

"אני לא יודעת איך להודות לך, הרמיוני.” מולי וויזלי קפאה במקומה.

"זה בסדר, גברת וויזלי,” חייכה הרמיוני, מתאפקת לא לפרוץ בבכי. למרות שגברת וויזלי כבר פרצה בבכי. "אני בטוחה שג'ורג' או כל בן אחר שלך היה עושה בדיוק את אותו הדבר בשבילי.”

"אני מודעת לכך שהצלת את החיים של הבן שלי, הרמיוני. ואני מודה לך כל כך. את יודעת... אף פעם לא הערכתי אתכם מספיק, ילדים. עכשיו.. לכו.”

"ביי, אמא.” רון יצא עם הרמיוני אל מחוץ למחילה. זה היה יום למחרת. היא לבשה סווצ'ר שחור של רון, מכיוון שישנה אצלו. בגדיה היו אצלה, התיק הארור הזה, לדברי הארי. היא הוציאה ממנו בגדים שלה, אך שכחה היום.

הם התקדמו אל עבר הנדנדות. השעה הייתה 9 בבוקר. אף אחד לא התעורר. למולי ולארתור לא היה אכפת שבנים ישנו עם בנות. לא בלילה ההוא, בכל אופן. כולם היו צריכים להתחמם איכשהו, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לקלוט חום גוף של מישהו אחר; כולם עדיין פחדו. הם היו בטראומה. זה לא יישכח לעולם.

הרמיוני ישבה על הנדנדה השמאלית בשדה, בנדנדה הכחולה. רון ישב הסמוכה אליה, בנדנדה הימנית, האדומה.

"הארי וג'יני לא התעוררו עדיין.” אמרה הרמיוני בשקט. היא אחזה בשרשרת המתכת, ביד אחת, והתחילה להתנדנד מעט.

"הנדנדות האלה לא יציבות, אתה יודע את זה?” חייכה הרמיוני.

"אני בטוח שהן לא בטוחות,” אמר רון, "אבל למי אכפת?”

הרמיוני לא ענתה על השאלה. רון הסתכל עליה, בוהה בשמים הכחולים. לאחר הסערה הגדולה, השמיים היו כחולים. העננים לבנים, רכים, והשמיים, רקעם, כחול. יפיפה מתמיד.

"על מה את חושבת?” שאל רון, עדיין מסתכל על הרמיוני. היא הסיטה את מבטה אליו, מחייכת.

"המוח שלי ריק.”

"זה אף פעם לא קרה. למה נראה לך שהוא ריק? איזושהי... סיבה?”

"הסערה ניקתה אותו. הוא ריק לבינתיים. אבל אני חושבת על משהו.”

"על מה?”

"זה יישמע לך מוזר. הוא פשוט קפץ לי לראש.”

"דברי.”

"אני באופן מפתיע למדי חושבת על מישהו בשם ג׳ון,”

"ג׳ון?” רון כיווץ את גבותיו והחזיק את ידה של הרמיוני, רפויה היא הסכימה לכך. "מי זה ג׳ון?”

היא הסתכלה עליו, המומה לגמרי, עיניה נוצצות. "אני לא יודעת.”

הפרק הקודם		הפרק הבא