מותה של מספר שתיים-פיקצ'ר

שהצלקת נצרבת בבשרי, אני צועקת בקול. 

מספר אחת מתה. 

אני מספר שתיים, אני הבאה בתור. 

הם לא יהרגו אותי בקלות. 

אני לא אוותר להם, אני לא אתן לאחרים למות.

*שלוש שנים לאחר מכן*

קוראים לי מגי הויל.

אני בת שתיים-עשרה. 

אני צעירה מדי, עדיין לא התפתחו לי מורשות, אך המוגדוריאנים עדיין לא תפסו אותי, ועברו שלוש שנים מאז שאחת מתה. 

הספאן שלי ואני חיים באנגליה, איני יכולה לכתוב את המיקום המדוייק.

אני לא אתן לאחרים לחיות בפחד עד שיתפסו אותם, כי אני לא אתפס. אני אסרוד, אני אחזור ללוריאן. 

יום שני, 9:00-

הספאן שלי ואני קובעים להפגש מחוץ למאפיה בעוד כחצי שעה, כדי שאספיק להתקלח לפי שאנחנו עוזבים את אנגליה. 

כשאני גומרת להתקלח, אני שמה לב שהשעה כבר 10:03, והוא בטח מחכה לי ודואג. אני רצה. 

בכביש, ליד המאפיה, יש אינספור ניידות משטרה, והספאן שלי לא שם. אני יודעת שקרה משהו רע. 

״את מגי הויל?״ שואל אותי אחד השוטרים. ״כן,״ אני עונה בחשש. ״אביך הוא ג׳ימי הויל?״ ״ל… כן.״ אני שוכחת לרגע שהוא אמור להיות אבי. ״מגי, אני מצטער להודיע לך, אביך נפגע בתאונה, הוא לא שרד.״ השוטר אומר בקול קר. ״מה?! לא!״ אני בוכה. ״לכי הביתה מגי, נדאג לך למקום מגורים.״ אומר השוטר.

אני רצה הביתה, שמחה שלא ארזנו. 

אני נואשת, זקוקה למישהו. 

אני פותחת חשבון אינטרנט, ומפרסמת את הדבר הבא; ׳תשעה, עכשיו שמונה. ואתם, כל השאר, נמצאים שם?׳

כמה שניות לאחר מכן מגיעה התשובה ׳אנחנו פה.׳ 

הקיר נשבר. 

אני צועקת. 

יש מוגדוריאנים בכל מקום. 

אחד תופס אותי. 

״שתיים.״ הוא אומר. ״חיכיתי לרגע הזה שלוש שנים.״

הוא מניף את חרבו.

נותר לי זמן רק למשפט אחד, ״אני מצטערת, שלוש,״