לב קפוא

התאריך היה ה-19 באוגוסט. עץ הערמונים הגדול בגינה 'התעופף' לו, החום היה נסבל, למען האמת, שמש שטפה את ספסלי העץ שנצבעו לפני שש שנים טובות ומאתגרות.
נשמעה דפיקה בדלת. הרמיוני שטופת הפנים הטרייה ירדה למטה ופתחה את דלת ביתה. הוריה לא היו בבית, אלא במרפאת השיניים שלהם. מולה עמד מישהו שלא ראתה כמעט שנה.

Come up to meet you

Tell you i'm sorry

You don't know how

Lovely you are

"רון." היא לא ידעה מה להגיד. ליבה הלם, היא קפאה במקומה.
"היי, הרמיוני." הוא חייך אליה. היא הייתה בהלם מוחלט, וגם סמוקה. היא לא דיברה איתו יומיים מסיום המלחמה, ומאז עברה כמעט שנה. היא אמרה שהיא צריכה זמן לעצמה, לא יודעת כמה, לחשוב. לחזור להיות הרמיוני. לחזור להיות האישה הגברית מעט שלא הספיקה להיות כשהיא ורון התנשקו. "אפשר להיכנס?"
הרמיוני התבלבלה למספר שניות ואז הנהנה במרץ. "כן, כמובן."
הוא נכנס דרך הדלת והיא סגרה אחריו את הדלת.
"מה אתה עושה פה? איך מצאת את הכתובת שלי?"
"לונה בטעות פלטה אותה." גיחך רון והסמיק קלות. "אני לא יודע מה אני עושה פה, למען האמת. פשוט רציתי לבוא."
"התגעגעת." השלימה אותו הרמיוני.

I had to find you

Tell you I need you

Tell you I set you apart

"כן." הוא ענה לה בגבות מכווצות.
"תרצה לשתות משהו?"
"כן, בבקשה. אם זה לא יטריח."
"כמובן שלא." ענתה הרמיוני בחיוך, לא הבינה. "בירצפת?"
"תה, האמת." הוא ענה, והיא הינהנה. היא הלכה למטבח, כה מופתעת. לרון לא היה אכפת אם מישהו ייטרח אם משהו יגיע לקיבתו. רון לא היה מסרב לבירצפת, ובהחלט שלא היה מבקש סתם תה.
היא חזרה עם שתי כוסות תה בידיה, והושיטה אחת לידיו של רון. הוא השיב ב"תודה" והתיישב על הספה מול הרמיוני.
"מה איתך?" שאלה.
"אני? סתם, לא עשיתי משהו מיוחד לאחרונה חוץ מלצפות בזוג הנודניק של השנה." צחק רון ואז הסביר להרמיוני. "הארי וג׳יני. כאלה מגעילים קטנים."
"להיות זוג כולל את כל הדברים המגעילים האלה," צחקה הרמיוני יחד איתו, ואט אט הצחוק דעך. המבוכה התגברה כשתיקה המופלאה ששררה באוויר.

Tell me you secert

Ask me your questions

Oh let's go back

To the start

"ומה איתך?" רון שבר את השתיקה. הוא נגס בעוגיית השוקולד הטעימה להפליא שאימה של הרמיוני הכינה. עשרות כאלה שהרמיוני מסרבת לאכול מפחד לעלות במשקל, או משהו בסגנון השטות הזו.
"לא עושה הרבה, גם. רק מצאתי את ההורים שלי לפני כמה חודשים,"
"אני כל כך שמח בשבילך!" חייך רון אל הרמיוני. החיוך שרק לו, מכל הוויזלים יש. אותו החיוך שכל השנים האלו המיס אותה. והעיניים הכחולות שלו, שרק לו יש אותן, מכל הוויזלים. הרמיוני שמה לב שגדלו לו זיפים, והשיער שבצידי הראש גדל. שיערו נעשה כהה אך נשאר אדום, כמובן. הוא היה לבוש סוודר משובץ, לא חנוני ולא ילדותי, "פוטר" רחב, ירוק וכתמתם, שמתאים למידותיו. הוא לבש טרנינג אפרפר, בגדים היו רגילים, לא נקיים ולא מלוכלכים. השיער היה פרוע, השתנה.
רון השתנה.

Running in circles

Coming in tails

Heads on

A science apart

"איך מזג האוויר?" פלט רון במבוכה.

"אתה לא באמת שואל את זה, נכון? אתה זה שלבוש סווצ׳ר וטרנינג באמצע אוגוסט."

"הגוף שלי מתקרר." ענה לה רון והסמיק. "מאז סוף המלחמה. ככה הרופאים אומרים."

"וזה רציני?" שאלה הרמיוני ברצינות, מנסה להסתיר את הדאגה מקולה. "מה זאת אומרת?"

"הגוף פשוט מתקרר. אני יודע שזה מוזר, אבל זו תופעה של הקוסמים. לא נפוצה למדי, האמת. באתי לפה בשביל להגיד לך עוד משהו."

"מה?"

"אם זה ימשיך... יש לי עוד פחות מיום."

Nobody said it was easy

"מה?" הרמיוני הרגישה את הדמעות עולות בגרונה, את עצמה מתנשמת.

"אף אחד לא אמר שלחיות זה קל. אף אחד לא אמר שזה קל."

"אני לא מבינה... אף אחד לא מטפל בזה? לא אכפת להם?"

"ברור שאכפת להם," השיב רון בחיוך. "אימא שלי אומרת שהיא לא מוכנה לאבד עוד וויזלי. אבל הרופאים אומרים שאין מה לעשות. ואם כך, אז צריך לנצל את זה. לא לשכב כל יום שעובר לו בבית החולים, לא צודק?"

"כמובן!" הסכימה איתו הרמיוני. "אהה..."

"אז באתי לכאן." הוא אמר. "אם זה בסדר, אני רוצה לבלות את הימים האחרונים שלי עם החברה הכי טובה שלי. שלא ראיתי שנה."

"ברור שזה בסדר." חייכה הרמיוני. "מה השעה?"

"ארבע וחצי," ענה לה רון, בעודו מסתכל על פנים הבית.

"ההורים שלי צריכים לחזור עוד מעט." אמרה הרמיוני, ושתתה את התה שלה. "אני אלך לנוח. מה אתה עושה?"

"אני... אני אשחק בקופסה הקסומה הזאת. יש לך אותה?"

"כן, אתה מתכוון למחשב." צחקקה הרמיוני. "בחדר שלי."

It's such a shame

For us to part

הרמיוני חייכה, לקחה את כוס התה שלה, ואת כוס התה של רון, ושמה אותם בכיור. רון עדיין חיכה לה.

"מה?"

"שום דבר." הוא חייך בציניות. "פשוט לא אמרת לי איפה החדר שלך."

"אה." סומק הציף את לחיה. "בוא." הם עלו במדרגות, לקחו צד שמאל במסדרון (מה שהיה הצד היחיד בו), ולאחר מספר שניות הגיעו לחדרה המסודר של הרמיוני.

"יותר מסודר מהחדר שלי, זה בטוח." צחק רון והרמיוני גילגלה את עיניה. הוא ישב במחשב שלצד המיטה, והרמיוני נשכבה למיטה, פניה לצד רון.

"מה אתה עושה בימים אלו?" שאלה אותו בקול מנומנם.

"אני שוקל לקחת קורס הילאים באמריקה, אם לא אמות. שזה סביר שיקרה."

"אל תגיד ככה!" נזפה בו הרמיוני.

"אני סתם צוחק," הוא גיחך והסמיק. "ומה איתך?"

"שום דבר, האמת. אני עדיין חושבת. מתרעננת."

"רווקה?" הוא שאל והתרכז במסך המחשב.

"אולי," הסמיקה הרמיוני. "למה?"

"סתם שאלה אידיוטית." הוא ענה לה בקלילות. "עשי 'דיליט'."

הרמיוני הסמיקה וגיחכה, והסומק ירד מלחיה שהמחשב השמיע קול מוזר.

"מה זה היה?" היא שאלה.

"אני לא יודע." הוא ענה. "אין... אינטרנט."

"אוי, ממש מעולה," הרמיוני קמה ממיטתה בכעס.

No one ever said it

Would be this hard

Oh take me back

To the start

"עכשיו נצטרך להזמין טכנאי. מתי ההורים שלי יבואו? הם בלודי נודניקים!"

"הרמיוני, הירגעי," אמר רון במבוכה וקם מכיסא המחשב. "אם את כועסת עליי, אם אמרתי משהו לא בסדר..."

"לא, הכל מעולה אצלך!" היא צעקה, ולאחר כמה דקות של שתיקה נכנסה למיטתה. "הכל פשוט מעולה!" היא המשיכה ואז נשמה עמוק. "אתה יכול להשאיר אותי לבד בבקשה?"

הוא הנהן ויצא מהדלת.

I was just guessing

At numbers and figures

Pulling the puzzels

Apart

עברו מספר שעות. הרמיוני ישנה, הכרית שלה רטובה. רון נכנס לחדר מזמן, הכין לה תה למקרה שתתעורר ולא תרגיש טוב. הוריה של הרמיוני חזרו ממש כשהתעוררה. וכל כך לא היה לה כוח להציג בפניהם את רון, בערך האקס שלה/חבר שלה לשעבר/ידיד מאוד טוב שלה. למרות ששמעו המון סיפורים עליו וגם ראו אותו לפני חמש שנים לפחות, שהיה בן 12.

"הרמיוני?" רון נכנס לחדר באיטיות, מנסה שהדלת לא תרעיש. "את... את ערה?"

"כן." היא לחשה בקול צרוד, פיהקה וקמה. "מה השעה? השיער שלי נראה נורא."

"עכשיו השעה תשע."

"בערב?"

"כן, ואל תדאגי. השיער שלך מושלם."

הרמיוני הסמיקה ויצאה למקלחת. היא חזרה כעבור רבע שעה, שערה עטוף מגבת והיא לבושה חולצה ירוקה וקצרה וג׳ינס.

"אני..." רון חיכה לה מחוץ לדלת הבית. "אני חושב שאלך."

"לא," סירבה הרמיוני בתוקף. "למה?"

"את לא צריכה אותי." הוא אמר.

"אז זו הסיבה שבגללה באת?" הרמיוני התאפקה לא לבכות, נשכה את שפתיה ונשפה בבוז. "בשביל להודיע לי שאתה חולה, שתישאר פה עד שתמות, ואז לעזוב? אתה חושב רק על עצמך!"

"אם לא שמת לב, אני לא התנהגתי כמו עצמי היום,"

"ברור שלא, יום אחד לא התנהגת אנוכי ואידיוטי! באמת תהיתי איפה רון הזה!"

"את יודעת מה?" הוא אמר בכעס. "את באמת לא צריכה אותי."

היא מחתה את דמעותיה ומשכה באפה.

"לא התכוונתי." אמרה והשפילה את ראשה. "אל תלך."

"טוב." הוא הפיל את התיקים מידיו וחיבק אותה. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו ושיחקה בשיערו.

"התגעגעת?" שאל את הרמיוני.

"לא." היא חייכה וצחקה. הם התנתקו והיא לקחה את תיקיו בידיה.

"בוא, אני אעזור לך."

Questions of science

Science and progress

Could not speak as

Loud as my heart

"אתה רעב? התקלחת?"

"לא." הוא ענה לה ברעד. "אני פשוט לא מרגיש כל כך טוב."

"בוא נראה אם יש לך חום." היא אמרה והניחה את ידה על מצחו.

"אתה קפוא!" הסירה את ידה ממצחו. "אתה קפוא לגמרי!"

"אני קופא, הרמיוני." הוא ענה בחיוך קלוש. היא ליטפה את המצח שלו, איפה שהיה מונח מעט שיער ג׳ינג׳י. "עוף למיטה, רונלד. אני אכין לך כוס תה רותחת."

"מה עם ההורים שלך?"

"הם יוכלו לחכות, רון. עכשיו לך."

Tell me you love me

Come back amd haunt me

Oh when I rush

To the start

"רונלד?" הרמיוני נכנסה עם כוס תה רותחת לחדר האורחים, שם ישן רון. הוא שכב במיטה החמימה, מתפתל מכאבים.

"אתה ישן?" היא לחשה בעדינות, בקולה האחראי. הוא לחש "לא", והיא התקדמה אליו עם כוס התה. הוא עבר לתנוחת ישיבה ולקח את התה מידיה של הרמיוני. היא ישבה לצידו בצד השני של המיטה, מקופלת רגליים. היא הניחה את ידיה על ברכיה ופיהקה.

"את עייפה?" הוא שאל אותה.

"לא כל כך." שיקרה.

"תה נחמד יחסית לגריינג׳ר." הוא הניח את התה על השידה שלצידו ולא השמיע סימני עייפות כלל.

"אני דווקא כן עייפה. בכל מקרה, אתה לא עייף?"

"אני כן עייף, האמת." הוא חייך ונשכב לצידה של הרמיוני, וכך גם היא עשתה.

"אז את ישנה?"

"אני לא..." פיהוק רחב קטע אותו, ותוך שנייה שניהם נרדמו.

Running in circles

Chasing tails

Coming back as we are

הרמיוני פקחה את עיניה כשרונלד וויזלי לצידה, נוחר. היא כבר הייתה רגילה לנחירותיו, שאותן שמעו ממעונות הבנים של גריפינדור עד למעונות הבנות של גריפינדור. היא לא יכלה לא לחשוב לעצמה כמה הוא נראה מתוק וחמוד שהוא ישן, למרות שהוא נוחר. כמה הוא נראה שלו ורגוע ומתוק, לא כמו רון הלחוץ לגבי מבחני הקווידיץ׳ ועל התראות עם הארי פוטר כל דקה.

הוא השמיע פיהוק רחב ועיניו נפקחו לאט לאט.

"הרמיוני."

"בוקר טוב." היא חייכה באופן שלא מתאים לה. רון חשב שזה קצת קיטשי, ואולי די רומנטי שהרמיוני ג׳ין גריינג׳ר הגאונה התעוררה לצידו, מחייכת.

"מה אני עושה פה?" שאלה בלחש.

"נרדמת פה. סתם ככה."

"אז כדאי שאקום." היא אמרה אך לא קמה. היא הניחה את ידה על מצחו וחייכה בקושי.

"אתה עדיין קפוא. יותר מאתמול."

"טיפלת בי." חייך רון. "אני חייב לך."

"אתה לא חייב לי דבר, רונלד." אמרה בתקיפות. "אני חייבת לך תודה על שבאת. למרות שהיית אידיוט מוחלט לבוא בזמן כזה קצר."

"אני יודע." הוא חייך. "כמה פעמים את צריכה לזקוף את זה לטובתך?"

Nobody said it was easy

Oh, it's such a shame

For us to part

Nobody said it was easy

No one ever said it would be this hard

הוא התקרב אליה והיא התקרבה אליו.

"באמת? כי אני אעשה את זה הרבה פעמים." היא אמרה בחיוך. הוא לקח את ידו ושם אותה על שערה החום והמקורזל. הוא קירב את ראשה אליו ונישק אותה על פיה. היא זרמה עם הנשיקה והעמיקה אותה. בגופו עבר זרם חום עוצמתי והוא התנתק ממנה.

"רון!"

"את הרגשת את זה?" הוא שאל אותה.

"כן, אתה... אתה מתחמם, רון!"

"בגללך." הוא חייך וגיחך. "את מחממת אותי."

"אני שמחה." היא נישקה אותו בשנית. הוא כרך את ידיו סביבה וקרב אותה אליה יותר. היא חשדה שהוא שומע את פעימות ליבה, את הלב הזה שמאיים לצאת מגדרו. היא גנחה בפיו ומלמלה את השם שלו בגיחוך.

I'm going back

To the start

ולאחר כמה ימים, הרמיוני ורון יצאו אל העולם. הם לא התביישו בזה שחזרו להיות יחד. להפך, הם התנשקו בכל רגע נתון.

ויום אחד זה פשוט קרה. הם היו במסיבת יום ההולדת של הארי, הכל היה רועש ושמח ואף אחד לא היה יכול להכריז משהו לא משנה מה.

ואז הגיע המשפט שהרמיוני תזכור כל חייה.

"מה איש פשוט צריך לעשות בשביל להציע בלודי נישואים?!"

"כן." ענתה הרמיוני בפשטות. זה היה הרגע הכי טוב בחייה. לראות את פרצופו המופתע של רון, להיות אישה לעתיד של מישהו שהיא אוהבת ותמיד אהבה.