לבד

היי אנשים!!! לכל אלה שלא קראו את הספר הרביעי של הארי פוטר (למרות שאני לא מאמינה שיש אנשים כאלה) הנה קצת רקע: לודו בגמן הוא עובד משרד הקסמים שבזמן הספר הרביעי, התערב עם התאומים לבית וויזלי על כל הכסף שלהם. הם ניצחו בהתערבות אבל הוא גנב להם את הכסף... אני לא אגלה לכם איך זה נגמר.

נ.ב אותם חוקים מהפרק הקודם תקפים!! אם יש לכם רעיון לסוף שאתם רוצים לראות שתפו אותי....

*** פלאשבק***

פרד: ג'ורג' תשתלט על עצמך!

ג'ורג':תקשיב פרד, אני לא בטוח שאתה מבין את חומרת המצב שלנו,

לודו בגמן הזה לא רק שלא שילם לנו את מה שהוא חייב לנו אלא גם נעלם עם כל הכסף שלנו. עם כולו.

ומה עם החנות שרצינו לפתוח? עכשיו אין לנו כסף לשכירות. ולמה אתה כל כך רגוע?

פרד:אל תדאג יש לי תכנית אבל בינתיים אתה חייב לקחת את עצמך בידיים לפני שהקסם שלך יצא משליטה.

*נשמע קול נפץ*

פרד: אתה רואה? בטח שברת משהו, אתה צריך להרגיע ומהר.

ג'ורג': אני מנסה אני מנסה.

פרד:ולחשוב שיצאנו מאותה אמא.... תנסה חזק יותר גאון! אני לא תמיד אהיה פה כדי להחזיק לך את היד.

***סיום פלאשבק***

"אני מנסה פרד אני מנסה" אני מסנן מבין שיני. כבר שברתי בערך 15 שיקויי אהבה והקסם שלי באמת מתחיל לצאת משליטה יותר ויותר, פרד צודק, אני חייב ללמוד להרגע.

ביניתיים אני פשוט  אספור סחורה (בתקווה שאני לא אפוצץ אותה הפעם). אני ניגש למדף של סוכריות הרחף שעוד שכבו להן בארגזים: 1,2,3,4,5,6,7,8,9,10.

זה לא באמת עוזר אבל לפחות הקסם שלי שוב בשליטה.

אני מביט אל המדרגות שמובילות למפלס העליון של החנות ופתאום, יש לי דחף משונה לצחוק, כן לצחוק, כן לצחוק! אמנם צחוק ציני ונוטף ארסיות אבל צחוק!

הרי אני כל כך פתטי! סתם יושב כאן וכועס על אף אחד שעשה לי שום דבר ומנסה לא להתגעגעלמישהו שמזמן לא יוכל להתגעגע אליי ושאני לא אראה אותו אף פעם יותר.

בכל זאת, אחריי כל זה, אני לא מרגיש עצוב. זה לא כי אני לא רוצה, מה לא הייתי נותן עכשיו כדי להרגיש עצוב.

לא הרבה יודעים, אבל אני ופרד מעולם לא הרגשנו עצב, לפחות לא במובן המדוייק של המילה,

זה תמיד היה שילוב של כל מיני רגשות שליליים כמו כעס, קנאה, תסכול, רחמים אבל אף פעם לא עצב.

גם עכשיו אני לא מרגיש עצוב, אני מתוסכל, מתוסכל מעצם העובדה שאני לא יכול לעשות כלום בכדי להחזיר אותו, פשוט כלום!

היי- רגע, אפ אני לא מרגיש עצב, אולי זה אומר שאני לא מרגיש כעס.... כן,כן אני לא באמת כועס.... אני מתוסכל.

פתאום אני מרגיש הרבה יותר שליו אבל, נראה לי שאני עדיין מעדיף לישון בחנות, לפחות להלילה... אני אחזור למחילה מחר על הבוקר (בתקווה שאמא לא תשתגע מדאגה עד אז).

הפרק הקודם