עד יום מותי לא אשכח אותך וויזלי

הדלתות נפתחו.
היה בלגן. 
כמה אנשים טיפלו בפצועים.
ואנשים אחרים בכו מעל גופות חבריהם.
גופות אחיהם.
הוריהם.
ראיתי כמה פרצופים מוכרים וכמה לא מוכרים.
היו שם שני חברי מסדר מתים.
ראיתי איך הארי מסתכל עליהם.
הם היו חשובים, כנראה.
ואת הגופה שלידם הסתירו כול בני משפחת וויזלי.
רגע...
לא כל משפחת וויזלי…
אנג׳לינה רצה אליי, בוכה. בחיים לא ראיתי אותה בוכה, חוץ ממקרה אחד בשנה השישית או השביעית שהשעו אותה מקבוצת הקווידיץ׳. וכמה שהיא בכתה, אלוהים…
"אליסיה!" היא חיבקה אותי חזק. "חשבתי שאת מתה!"
"היי, אני תמיד שורדת, את לא זוכרת?" צחקתי ודחפתי אותה בעדינות ממני.
"מי מת?" שאלתי לאחר כמה דקות של שתיקה. היא הסתכלה עליי, מבט כזה… מבט כזה, שלעולם לא ראיתי. לעולם. מבט רגיש, מבט שבור. היא ידעה את כל סודותיי, ואני את כל סודותיה. וזה אף פעם לא הפריעו לנו שירקו לנו "זכרות!" מסלית׳רין הטיפשים. תמיד הייתה שם היא, ותמיד הייתי שם בשבילה.
"אני מצטערת."
דמעות עלו בעיניי ונשכתי את שפתי העליונה.
"זה סתם עוד בדיחה, נכון?" ניסיתי לצחוק, להתכחש קשות לאמת. "פרד אהב לעבוד עליי! זו בטח בדיחה!" 
היא ניסתה לחבק אותי, אך דחפתי אותה ממני.
"די! די!" צרחתי. "תעזבי אותי! איפה הוא, אנג׳? איפה הוא?" חזרתי בכעס. הדמעות לא יכלו לעצור את עצמן והתפרצו. 'זו בטח בדיחה', חשבתי. 'סתם עוד בדיחה עלובה. הוא יחזור, אני אגיד לא שזה לא מצחיק ואז נתנשק שוב'. אבל… אבל זה… 
זה לא קרה.
"איפה הוא?" הרמתי את קולי בכעס. רון, אחיו הקטן של פרד, קם להרמיוני, וחיבק אותה. ואז ראיתי את הגופה.
"זה ג׳ורג׳?" שאלתי ומשכתי באפי.
"אני מצטערת." אמרה אנג׳לינה, בעצם אומרת 'לא'.
ראיתי בזווית עיני את הארי עוזב את האולם.
הבנתי מה הוא עושה...
רציתי לעצור אותו, אבל לא יכולתי לזוז מפרד.
שמעתי את כולם עוזבים כשאוכלי המוות הגיעו למדשאות.
שמעתי את אני-יודעת-מי צורח "הארי פוטר מת!",
בכיתי עכשיו כפליים.
אחרי כמה דקות כולם נכנסו.
הקרב התחדש.
לא נלחמתי.
שיהרגו אותי.
שיגמרו עם זה כבר.
אבל זה לא קרה.
שאני אהיה עם פרד, למה לא? הוא הרי היחיד שחיבר את כל החלקים הטובים שלי כפאזל מושלם. הוא זה שהשלים אותי. לא הייתי צריכה יותר מזה.
שמעתי את בלטריקס מדברת על פרד.
קמתי מהמקום.
הרמתי את השרביט ולחשתי "אבדה קדברה".
הלחש פגע בה בגב.
בדיוק מאחורי הלב.
מאחורי המקום שגברת וויזלי פגעה בו באותו הלחש.
שמעתי את צרחת הפרוטגו.
ראיתי את הארי.
שמעתי את כל מה שהוא אמר לאני-יודעת-מי.
ראיתי את הקללות מתנגשות.
ראיתי את אני-יודעת-מי מת.
אבל עדיין בכיתי על פרד.
ראיתי את גברת וויזלי וג'יני בוכות על פרד.
אבל רק אני ג'ורג' ואנג'לינה ישבנו ליד גופתו. רון בכלל לא היה שם. והתחלתי לכעוס, כעס חינם. לא מתחשב. אבל בעצם זה היה טיפשי שכעסתי עליו. הוא עם אהבת חייו, הרמיוני, נכון? לו… לו יש את מי לאהוב! לי אין! כי מי אני, הא? חברה של אנג׳לינה.
"תזכירו לי מי זאת? אהה, נכון, הקפטן של גריפינדור."
ואני לא חברה של הארי פוטר. לא זכיתי לחסינות.
גם היום אני עדיין בוכה.
19 שנים עברו אבל עדיין לא עלה חיוך על פני.
בלילות אני עדיין ממלמלת את שמו.
אפילו שהתחתנתי, ושמחתי, וילדים חמודים היו לי,
עד יום מותי לא אשכח אותך.
פרד וויזלי, אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי ותמיד אוהב. 

קרדיט לבטא המדהימה שלי pita potter