מראה שבורה

 "הוא לא נשם" הרמוני הסבירה בקוצר רוח "לא יכולתי להשאיר אותו למות, הייתי חייבת לעשות לו החייאה". "אבל למה היית צריכה להשים את השפתיים שלך על שלו, זה מגעיל" רון וויזלי הכריז עם קול נלווה של גועל "ככה עושים החייאה רון" הרמוני נאנחה וגלגלה את עיניה שנפגשו בשל דראקו שניהם הסמיקו והזיזו את מבטם. דראקו שעוד יכל להרגיש את מגעה של הרמוני מהחלום נגע בשפתיו באופן בלתי מודע. והתיישר על המיטה הלבנה גופו כאב כאילו הוא רץ יותר מידי אבל לא יותר מזה, הוא זיהה את חדר האחות  שהלבן הייתה המילה התאימה לתאר הכל, את המיטות והוילונות והקירות. הרמוני ישבה על המיטה שסמוכה לשלו ולצידה רון ששולח מבט קר וחמוץ  במאלפוי "וויזלי עד כדי כך רוצה שאני אתפגר?" רון הרים את שתי ידיו במצב שדומה למאזניים "מאלפוי מת או מאלפוי חיי... יכול להאשים אותי? אני מעדיף את האחד שמת" רון הודה עם חיוך דיי מרושע על פרצופו אך חיוכו נמחק  כשקיבל מכה בזרועו  מהרמוני "זה היה חסר נימוס וטקט לחלוטין רונאלד ". "לעזאזל הרמוני זה כאב, את מוזמנת לעשות בייביסיטר בעצמך אם את מתכוונת לקחת את הצד שלו" רון צעק ויצא מן החדר, הרמוני זזה באי נוחות ועיניה בוהקות מדמעות. "אידיוט" מאלפוי לחש לעברו בגועל "ספר לי על זה" הרמוני גיחכה אך ללא הומור בפניה כשמאלפוי הסתכל על פנייה המתאמצות לא לבכות הוא הרגיש צורך לחזק להסיח את דעתה מן הרגשות שהיא מרגישה כרגע. "מה קרה?" מאלפוי לחץ על כתפה ובכך הסיט את מבטה מין הדלת "אתה התעלפת אני מניחה שזה היה יותר מידי, ואז הפסקת לנשום. הנשמתי אותך וקראתי לאחות".                                                                                                                           "עוד מישהו יודע חוץ מוויזלי" הרמוני הנהנה לשלילה "אבל זה בטח התפשט כבר הקטע של ההתעלפות מסרתי לאחות שאני חושבת שזה זעזוע מוח היא לא חלקה עליי".                                                                             " תודה" מאלפוי לחש הוא עדיין לא התרגל לכך שהמילה הזאת יוצאת מפיו ועוד לגרינג'ר "את לא צריכה להישאר פה אני יכול להסתדר" הוא הוסיף לאחר שתיקה מביכה  של כמה דקות בהן התאפק לא לבהות בה. "אני חייבת, פרופסר סנייפ הורה עליי להשגיח עלייך ליום הקרוב" נימת קולה הייתה מתוסכלת וזה הרגיז אותו "הבנתי"  הוא אמר בקצרה עצם את עיניו  והעמיד פנים שהוא יושן.

הרמוני גרינג'ר הייתה לבדה לאחרונה היא הייתה לבדה והרבה היא לא יכלה להסתכל על רון בפנים אחרי שדחה את הרגשות שלה כלפיו  שנה קודמת באופן דוחה כל כך, והארי, הארי שאמור להיות חבר של שניהם פשוט לא התערב ובילה יותר זמן עם רון הרמוני לא יכלה להאשים אותו הרי הם חברים יותר טובים והם תמיד יהיו. היא לא אהבה להיות לבד למרות שהיא הייתה רגילה לזה, לפני שהגיעה להוגרוסט היא הייתה מסתובבת לבד וקוראת ספרים בהפסקה. היו כאלה שהיו מציקים לה אבל החיים שלה היו דיי משעממים עד שהיא גלתה שהיא לא שייכת לעולם הרגיל שבו לא הייתה שייכת לאף אדם חוץ ממשפחתה, היא באמת קיוותה שזה יהיה אחרת בהוגרוסט.. מאלפוי בדיוק עצם את עיניו בחוזקה והפנה את גבו אליה  היא הניחה את ראשה במיטה שעלייה ישבה ובהתה בתקרה. "הרמוני" קול מוכר נשמע מהמסדרון לאחר כמה דקות והארי נכנס לחדר האחות ,אחריו השתרכו פנסי פארקינסון ובלייז תלמידי סליתרין שהסתובבו עם מאלפוי "שילוב מוזר לראות יחד" הרמוני חשבה בדיוק כמוה וכמו מאלפוי. "את בסדר?" הוא שאל בעוד שפנסי הממררת בבכי פנתה למיתתו של דראקו ולצידה בלייז עם מבט כמעט מודאג  "כן זה הוא נפגע לא אני" הרמוני הצביע לעבר מאלפוי בסנטרה. "הוא ישן כרגע" הרמוני אמרה לתלמידים הלבושים בירוק ושחור שנגעו בגופו של דראקו מלאפוי "עדיף שתחזרו אחר כך" היא הוסיפה.  "מה את אומרת" פנסי ירתה לעברה משפט זה עם ציניות מוחלטת היא נשקה לשערו הבלונדיני של מאלפוי ויצאה עם בלייז רק אחרי שכמובן אמרה "בוצדמית מטונפת" לכיוונה של הרמוני המשולב עם צחקוק של בלייז. הרמוני קימצה את ידיה לאגרופים בכעס "לא התכוונתי לזה, התכוונתי לריב עם רון הוא אמר לי שרבתם ובהתחשב ברגשות שלך כלפיו ריציתי לבדוק שאת בסדר"  הארי אמר בעדינות שגרמה להרמוני להתעצבן עוד יותר "אני התגברתי עליו מזמן הארי זה בסדר, אתה יכול לחזור לרון ולדווח לו שאני לא ממרת בבכי בגללו. אני כל כך בסדר עד שאני יכולה לנשק כל אחד אז אתה מוכן לעוף מיפה ולספר לו את זה!?". הרמוני כמעט צעקה את המילים האחרונות וגרמה להארי להירתע ולהתרחק כמה צעדים מימנה. "שלא תהי עצבנית יותר, דברי איתי" הארי יצא מהחדר למרות שאמר זאת באופן רגוע היא ראתה שפגעה בו והתחרטה "את תמיד הורסת הכל" מחשבה מרושעת עברה בראשה. היא באמת רצתה להעלם עכשיו אולי היה עדיף אילו הייתה מסרבת לבוא להוגרוסט הדמעות החלו לזרום על פנייה, אחת אחרי השניה נופלות על מצעי הכרית, "אני יכול לעזור לך" דראקו מאלפוי פתח את עיניו קם ממיטתו והתיישב לצידה. "אני שונא לקבל טובות, כתמורה לכך שאת עוזרת לי אני יעזור לך להעניק לויזלי את מה שמגיע לו" הרמוני הפנתה את מבטה אליו עיניה אדומות מבכי שבו אותו "איך?" הרמוני שאלה "הוא מחבב אותך בואי נגרום לו לקנא" הוא חייך חיוך זדוני ובטוח בעצמו.                                                                                                                   "אתה בטוח בזה ?" הרמוני שאלה בפקפוק מוחלט רון וויזלי כמעט צחק עלייה שהודתה בפניו ואז הוא רץ ללבנדר בראון. "אינטואיציה של בנים" ידו החלה לנגב את שאיריות הדמעות מפנייה וכשחש בתזוזה של ראש ג'ינג'י הנכנס לחדר הוא קירב את פנייה אל פניו ונישק אותה, ההרגשה הייתה יותר טובה מן החלום שחלם, ההרגשה שהרגיש הייתה מין רעד חמים ונפלא באזור החזה שגרמה לו לרצות לחייך לנצח. לעומת זאת הרמוני נסתה להתנגד תחילה אבל כשהבחינה ברון נכנס  היא הפסיקה להתנגד והעמיקה את הנשיקה. "מה אתה חושב שאתה עושה?" רון העיף את מאלפוי מהרמוני בדחיפה בחזקה "אל תגע בי בידיים המטונפות שלך סמור!" דרקו נהם לעברו והתקרב להרמוני   "ואת מה נראה לך שאת עושה עם האויב, כבר שכחת את כל הדברים שהוא עשה לך ולנו?". הרמוני לקחה נשימה ארוכה, היא חשה בלבול מוחלט כשהבינה שהנשיקה  הראשונה שלה נלקחה על ידי מישהו מסליתרין ועוד דראקו מאלפוי, היא רצתה לתת לו אגרוף על זה, אגרוף יותר חזק מין האגרוף שנתנה לו בשנתה השלישית אבל היא  לא יכלה להתעלם מן הקול הפצפוץ שצעק בראשה "עוד". "היא נשקה אותי בחזרה וויזלי, לא הבחנת? היא לא התנגדה. אז אולי במקום לנסות לאכול את העוגה בשלמותה תעוף לחברה שלך" מאלפוי התקדם כך שהרמוני הייתה מאחוריו מוסתרת מעיניו של רון. רון גיחך בכעס ויצא "נדבר על זה אחר כך, אלה אם כן תצטרפי לשורות אוכלי המוות הנטושים שלו"  כשוולדמורט נוצח שנה קודמת על ידי הארי בקרב על הוגוורטס עדיין נשארו אוכלי מוות הידועים שבהן כמו אביו של מאלפוי נלקחו לאזקבן אלו שלא נתפסו התאגדו אך באופן עלוב וחסר כוח. "זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי אידיוט" הרמוני שלחה אגרוף לזרועו של מאלפוי בכעס, "אני רק ניסתי לעזור לך" מאלפוי אמור בקול נעלב "את צריכה להתגאות שבככל  נגעתי בשפתיים של בוצדמית כמוך" לקולו שוב חזר הזלזול והיהירות שהפכו את דראקו מאלפוי למה שהוא. "נשיקה, או לפחות נשיקה ראשונה בעיניי אמורה להתקיים עם אדם שיש לי רגשות כלפיו ולהפך, אז בפעם הבאה שאדם דגול כמוך יכבד אותי בעזרה שכזו לפחות תזהיר לפני זה." הרמוני יצאה מן חדר האחות עייפה מן כל ההתרחשויות הללו והשאירה את מאלפוי לבדו, מתחרטת שבכלל רצתה לעזור לנער המפונק והמקובע הזה במחלה המסתורית שתוקפת אותו. אך ברגע שנזכרה בפניו המעוותות מכאב החרטה הופחת מעט.

הפרק הקודם		הפרק הבא