מלחמת החכמולוגיות

היי שוב.

אז הייתי במחנה בשבוע האחרון, לכן התעכבתי כל כך בעידכון.  אבל ברגע שחזרתי השתדלתי להמשיך מהר.

אני לא בטוחה שאמשיך מהר הפעם, כי ביום ראשון אני שוב נוסעת (איזה כיף לי D:), הפעם לכינרת עם המשפחה.

אל תדאגו, מקסימום שבוע הבא. ביום חמישי בעוד שבוע כבר בטוח יהיה עוד פרק.

מקווה שתאהבו, הפעם פרק ארוך יותר.

אוהבת, אלבטראוז

"הכל התחיל לפני אחת עשרה שנים, כשהייתי בת שבע," התחילה הרמיוני את סיפורה. "למדתי אז בבית ספר בכפר נידח במזרח אנגליה -"

"בית ספר מוגלגי?" שאל דין.

"נכון," אמרה הרמיוני בסבלנות. "זה היה לפני שגיליתי שאני מכשפה, הייתי אז רק בת שבע. את המכתב מהוגוורטס קיבלתי רק אחרי ארבע שנים. בכל מקרה, למדתי בבית הספר הזה מכיתה א' והמשכתי גם לכיתה ב'. באותה שנה הגיעה תלמידה חדשה לכיתה שלנו, אמריקאית בכלל, שהתיישבה לידי כי רק לידי נשאר מקום ריק."

"איך קראו לה?" שאל רון בשקט.

הרמיוני השתהתה לרגע. 

"קראו לה אנבת' צ'ייס."

שתיקה. הרמיוני בחנה את פני חבריה, מחפשת אם יש במקרה בפני אחד מהם סימני זיהוי. אבל לא, אף אחד לא הגיב ככה. רובם היו פשוט סקרנים.

"אז...?" ג'יני דחקה בה.

"אז," מיהרה הרמיוני להמשיך. "אני ואנבת' נהיינו... טוב, האמת שנהיינו החברות הכי טובות. באמת, היא הייתה החברה הכי טובה שהייתה לי עד אז. אנחנו הבנו אחת את השנייה, סיפרנו הכל, למדנו יחד למבחנים..."

הרמיוני זכרה את התקופה הזאת. אנבת'הייתה היחידה אי פעם שבאמת באמת הבינה אותה, מההתחלה ועד הסוף. שתיהן היו צמד חמד, מדברות ביחד, לומדות המון ביחד, עושות הכל ביחד. וכנראה זה גרם לבעיות ביניהן להשחיר את החודשים הוורודים.

כי הן לא היו רק חברות טובות, בעלות אופי כמעט זהה, אלא שהיו להן גם אותן תכונות בעייתיות. שתיהן היו גאות, וקצת נואשות להרגיש מקובלות וחלק מהחברה.

"רגע, אני לא מבין," אמר הארי במצח מקומט. "אמרת שהיא אמריקאית. מה היא עשתה שם בכלל?"

"היא אמרה לי שההורים שלה העבירו אותה לפנימייה פה, כי הם לא רצו אותה לידם. או באותה יבשת איתם. אלה המילים שלה."

הרמיוני נבהלה כששמעה את ההסבר בפעם הראשונה. עד היום חלק בה לא ממש האמין לזה, שהוריה של אנבת' עד כדי כך לא יאהבו אותה. היא הייתה ילדה נפלאה. אבל עכשיו, אחרי שחשבה עליה שוב אחרי שנים, ההסבר נראה הגיוני יותר. אמא חורגת מרושעת פלשה לחייה, והסיטה את האבא נגדה. זה לא באמת כל כך לא סביר. אחרי הכל, הארי גדל אצל הדודים שלו שהתייחסו אליו כמו אל זבל.

וכאילו קרא את מחשבותיה, הארי גיחך ואמר, "הלוואי שהדרסלים היו מעברים אותי לפנימייה. הייתי נהנה שם יותר מאשר בבית."

"כן, אבל אז לא הייתה לך את ההגנה הקסומה שדודה שלך סיפקה לך בזכות אמא שלך," נזפה בו ג'יני. הארי חייך אליה.

הרמיוני כיחכחה בגרונה. "בכל מקרה, היינו החברות הכי טובות בעולם במשך שלושה חודשים. היה בלתי אפשרי להפריד אותנו. עד שיום אחד, פשוט התחלנו לריב. ריב רציני."

"למה?" שאלה פרוואטי.

"בגלל איזה ילד אחד," אמרה הרמיוני בקול קודר. איאן קונרד נטפל אליהן תמיד, לשתי החרשניות של בית הספר. "הוא - טוב, זה דיי מביך. הוא שאל אותנו מי יותר חכמה."

פדמה, פרוואטי ולבנדר כמעט פרצו בצחוק, אבל הצליחו להפוך את זה לציחקוק לפני שהרמיוני הייתה הורגת אותן במבטה. כמה גיחכו. זה היה כאילו רוחו של איאן לא תעזוב אותה לעולם, רק שאז הייתה לה חברה להרגיש מובכת יחד איתה. היום היא לבד.

"אז מה קרה?" שאל שיימוס כשהבנות נרגעו סוף סוף.

"רבנו," אמרה הרמיוני בפשטות. "שתינו גאות מכדי להודות שהשנייה יותר חכמה, ומרגע שהשאלה עלתה היינו חייבות למצוא תשובה."

"כרגיל," גיחכה לבנדר. הרמיוני התעלמה.

"המריבה שלנו כביכול, הפכה לריב רציני. ניסינו לעקף אחת את השנייה בכל דבר, כל מקצוע שלמדנו, וזה באמת היה בעיה. שתינו על אותה רמה."

הימים האלה היו קשים. בבת אחת הרמיוני איבדה את חברתה, והייתה גאה מכדי פשוט לוותר לה. שתיהן המשיכו לשבת אחת ליד השנייה, אך לא דיברו עוד. בשיעורים היו עסוקות מדי, שתיהן מעתיקות בשיא המרץ. בהפסקות בקושי הביטו אחת בשנייה. ימים קשים.

ולגבי הרמה, זאת האמת. על אף שאנבת' הייתה דיסלקטית וקצת היפראקטיבית, היא הצליחה לעמוד בקצב האימתני של הרמיוני ואף עקפה אותו לפעמים. לשתי הבנות היו עליות ומורדות, אבל במשך חודש וקצת הן היו בערך על אותה רמה, שלא הייתה מביישת תלמיד תיכון.

"באיזשהו שלב התחלנו לספור. מי קיבלה יותר נקודות במבחן, את מי המורה שיבחה יותר. אני זוכרת את זה, כל הזמן היינו באות אחת לשנייה להשוויץ ולהתגרות וכל זה," אמרה הרמיוני במבוכה.

רוב הזמן הן היו על אותו משקל מלבד שני שיעורים מסוימים. בשיעורי אנגלית הרמיוני עקפה את אנבת' כמעט תמיד, אבל זה היה יתרון טכני. אנבת' התגברה על בעיותיה יפה, אך בשיעורי שפה הדיסלקטיות הכריעה אותה. ועל אף הרמיוני החשיבה את זה כניצחון.

לעומת זאת, בשיעורי ספורט, לא היה ספק בכלל. בכל השיעורים אנבת' והרמיוני היו בראש טבלת המובילים, מלבד ספורט. בספורט הרמיוני מעולם לא הצליחה כמו אנבת', שעקפה את כולם בקלות מעצבנת. נראה כאילו היה לה כישרון טבעי, כאילו נולדה לתוך חדר כושר.

"אוקיי," אמר רון. "לא הבנתי מה הקשר להתערבות הזאת."

הרמיוני הביטה בו בהפתעה. הוא לא ממש השתתף בשיחה עד עכשיו, והיא ידעה שזה לא סימן טוב. רונלד וויזלי אהב להיות הצד השולט בשיחה בדרך כלל.

"אני כבר מגיעה לזה," אמרה. "אז אחרי חודש וקצת של המלחמה הזאת, נפגשנו שוב אחרי הלימודים. נשארתי בכוונה אחרי הצלצול ובמקום ללכת הבייתה באתי למגורים של הפנימייה. דיברנו, ובמקום לסלוח ולשכוח כמו שקיוותי, כנראה שרק החמרתי את המצב. מהר מאוד השיחה התלקחה, והתווכחנו..." הרמיוני שקעה בזיכרונות.

במקום לדבר איתה בהיגיון, הרמיוני באה בגישה הגרועה ביותר. היא שכחה שאנבת' מתנהגת בדיוק כמוהה, וניגשה אליה בדרך שהייתה משגעת את הרמיוני עצמה עד שהייתה מתפוצצת. ואנבת' הגיבה בדיוק כך.

הרמיוני ניסתה לדבר איתה ברוך, לשכנע אותה לרדת מזה, אבל המילים הלא נכונות הגיעו. אנבת' חשבה שהיא לועגת לה. מהר מאוד נשמעו צעקות כעוסות, משני הצדדים.

"בסופו של דבר מישהי שגדולה מאיתנו בשנתיים, בת תשע, באה להשתיק אותנו כשעברנו את הגבול והיא לא הצליחה להמשיך להתרכז יותר. היא ניסתה לעזור לנו, והיא באמת עזרה, אבל בסוף הכל הסתדר על הצד הגרוע ביותר... לא משנה. אז היא הציעה לנו להכריע את המלחמה הקטנה שלנו אחת ולתמיד, בנושא ששתינו קצת מתקשות בו, במקום הלימודים. אז פעלנו לפי עצתה."

"והנושא היה?" שאל נוויל, שבוי בסיפור עד הסוף.

הרמיוני סקרה את המעגל שלהם, שקודם יועד למשחק אמת או חובה ועכשיו היה חלק מ'שעת קריאת סיפור'. מבטה נעצר על השלישייה המצחקקת - לבנדר, פרוואטי ופדמה.

"הנושא החברתי," אמרה בשקט. להפתעתה אף אחד לא פרץ בצחוק או גיחך. כולם, אפילו שלושת הבנות, פשוט חיכו להמשך הסיפור.

רון לחץ את ידה. "נו, ומה קרה אז?" שאל.

הרמיוני התנערה. "אז התערבנו. זאת ההתערבות שדיברנו עליה. התערבנו שמי שתצליח לנשק את רובי ווסט, התלמיד הכי מקובל בשכבה שלנו, תנצח. השנייה תצטרך להודות בהפסד ותהיה חייבת למנצחת לעד. זה הדיל."

"ואת ניצחת?" שאלה לונה. 

הרמיוני הנהנה, אך כיוונה את דבריה לרון. "מעולם לא אהבתי את הרובי הזה. פשוט עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות. הראשון שנישקתי כי אהבתי אותו היה אתה, רונלד. אז תפסיק להיראות כעוס כל כך."

רון חייך, מאושר שוב. הוא זרח כמו קרן שמש.

"תמשיכי בסיפור."

"אין יותר סיפור," אמרה הרמיוני והתחילה לקום. "אני ניצחתי בהתערבות. זאת הנשיקה הראשונה שלי. עכשיו בואו נלך, כבר מאוחר. לא נצליח לקום מחר, ואסור לי להפסיד את שיעור שיקויים. הוא הכנה למבחן."

"הרמיוני!" דחק בה רון. "את חייבת לנו את סוף הסיפור הזה. אני פשוט מרגיש שיש כאן משהו שאת לא מספרת."

"לא היום, רון." היא התחילה להתקדם אל הדלת.

"אז מחר?"

הרמיוני לא ענתה. רגע לפני שהגיעה אל הדלת, ידה כבר נשלחה אל הידית, אך עצרה באמצע. רון, במהירות הבזק, נעמד מולה וחסם את יציאתה החוצה. ידה נתלתה באוויר, ואז נשמטה מטה ברפיון.

"זוז מכאן, רון. אתה חוסם את המעבר."

"תבטיחי שתמשיכי מחר."

"לא מבטיחה כלום. תן לעבור."

"או שאת ממשיכה עכשיו או מחר. תחליטי."

"רון!"

"אני מרגיש שאת מסתירה משהו, הרמיוני. אני רוצה לשמוע הכל. אני אבין אם את מעדיפה לדבר על זה לבד, אבל תבטיחי שתספרי לי."

הוא צדק, כמובן. היא לא סיפרה הכל. היא דילגה על החלק האחרון והשמיטה פרט חשוב, פרט שהתביישה בו. פרט שהבינה רק עכשיו, והצטערה עליו עד עמקי נשמתה.

היא בהחלט העדיפה לדבר על זה עם רון לבד, ולא עם הקבוצת רכלנים הזאת שכאן. אבל... אחרי ליל הוידויים הזה, היא גילתה שזה כיף יותר לשפוך הכל לפני כולם ולא לתת את המידע לאחד ולחכות שהוא יתגלגל. משהו בה רצה פשוט לפרוק את העול ולספר הכל, מצידה שכל בית הספר ישמע. וזה מה שהיא תעשה.

"אני אדבר על זה מחר, רון," אמרה באומץ. 'ראויה לגריפינדור', עלתה בה לפתע המחשבה. "עם כולם."

"מבטיחה?" התעקש.

"מבטיחה, מבטיחה. עכשיו תן לעבור כבר לפני שאני ארדם כאן!"

רון חייך חיוך גדול וזז הצידה. הרמיוני יצאה, לחייה לוהטות משום מה, מרגישה את מבטו של רון עוקב אחריה. היא נמלטה לחדר המועדון.

בלילה, לפני שנרדמה, נזכרה על מה שחשבה לפני שהתחילה בסיפור. שהיא תצא בהרגשה שלמה יותר, משוחררת יותר. אומנם חשבה על זה בציניות, אך זאת האמת. הרגשתה עכשיו הייתה איכשהו שלווה יותר.

היא נרדמה באותו לילה מהר מהרגיל, חולמת על ילדות בעלות שיער בלונדיני שיושבות ולומדות איתה למבחן בהיסטוריה לפני הצלצול להפסקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא