החיים על פי הדוויג

היה זה יום רגיל ביותר. עמדתי בכלובי והרהרתי בגורלה של חברתי, נולה, התנשמת מהכלוב ליד. אמש נכנס לכאן ילד קטן ומוזר, עם עיניים ענקיות ופרצוף קטן. הוא עבר בין כל הכלובים, דחף אצבעות, צבט, משך וירק- עד שלבסוף בחר את נולה. הו! חוסר מזל שכזה! אבל הייתי בטוחה שהיא תסתדר היטב.

כל הבוקר איש אינו נכנס לחנות. אני חייבת להודות שהתחלתי להשתעמם- כבר מאסתי בחברתו של תומס, המוכר העצבני בעל מגפי העור הכבדות והמפחידות. שעון הקוקייה צילצל אחת כשלחנות נכנס אדם גדול מיימדים ביותר. למעשה, היה זה האדם הגדול ביותר שראיתי מעודי ועל כן התנערתי מהרהורי והבטתי במתרחש.

"בוקר טוב, תומס," אמר האיש הגדול. "אני פה היום באיזה עניין חשוב, אז אין לי פה הרבה זמן. 'תה יכול לתת לי איזה ינשוף יפה ככה, כזה שהיית שמח לקבל ליום ההולדת שלך? ואם 'תה יכול, אז מהר פה בבקשה."

תומס קם והתמתח. "בוודאי, בוודאי. חכה רק רגע, האגריד, ואני מביא לך את התשמת הכי יפה שראית בחייך," אמר וניגש לכיוון הכלוב שלי בצעדיו הכבדים.

נבהלתי והתחלתי לנפנף בכנפיי. בהחלט לא רציתי להיות בבעלותו של האיש הענק הזה. במה חטאתי? האיני תנשמת טובה? תומס פתח את כלובי והוציא אותי כנגד מחאותיי.

"בדרך כלל היא תנשמת טובה, אני לא יודע מה קרה לה פתאום," אמר תומס בקימוט גבות. "אולי היא קצת פוחדת או משהו- אבל תודה שבחייך לא ראית תנשמת יפה כזו."

האיש, ששמו כנראה היה האגריד, תופף ברגלו הגדולה בעצבנות. "יפה, יפה. אז אם הכל פה בסדר איתה אז אני אשלם- אתה יודע, אני ממהר. עסקים של הוגוורטס," אמר, כשאת שלושת המילים האחרונות הדגיש בגאווה.

תומס הנהן ברוב חשיבות. "חמש עשרה אוניות," אמר.

האגריד פשפש במעילו הגדול ומרובה הכיסים, ולבסוף הוציא מאחד מהם חופן מטבעות. הוא מנה שלושה מטבעות זהובים והושיט אותם לתומס.

תומס הניח את המטבעות הזהובים על דלפקו ואץ לחדר צדדי. כעבור כמה רגעים חזר עם כלוב כסוף, נקי וחדש. הוא הרים אותי בעדינות והניח אותי בכלוב.

"בבקשה. ותשמור עליה, אה?" אמר תומס בעודו מושיט להאגריד את הכלוב.

"בטח. ועכשיו, להתראות, תומס, אני באמת חייב ללכת."

"להתראות."

והאגריד יצא מהחנות, מחזיק את כלובי בידו הגדולה ופונה לעבר סמטת דיאגון.