להאמין

זה משחק הקווידיץ' הראשון שלי כמחפש של בית סלית'רין. אני לא יודע איך מתייחסים לשחקנים החדשים בבתים האחרים, אבל כאן, הדבר הכי טוב ששמעתי מהקפטן אנדרו היגס הוא "אל תפשל!".
אני אוהב קווידיץ', באמת. אני מתכוון, אחרת לא הייתי בקבוצה. אבל ברגע זה אני ממש מקווה שהאדמה תיפתח ותבלע אותי בשלמותי. אני מחפש די טוב, אפילו אם אני אומר זאת על עצמי, אבל זה המשחק הראשון שלי מול אחרים...מול אחי..

סיריוס הוא הטייס. הוא זה שאוהב את "הספורט הילדותי והטיפשי הזה" כמו שאמא אוהבת לומר. אני חושב שאמא אומרת את זה רק כי סיריוס הוא המרדן, זה שהולך בעקבות אנדרומדה כדי להיות "כבשה לבנה" נוספת במשפחת בלק.

אני אוהב לצפות בו טס. בגלל הפעם הראשונה בה הוא עשה מעשה פזיז וננזף על ידי אמא, לא העזתי לטוס בנוכחותה מעולם. 
ובכל זאת, לא היה סיכוי שאתכחש להזדמנות להיות המחפש של סלית'רין. בחייכם! איזה תלמיד שנה רביעית שפוי בדעתו יסרב? אני צריך להיות מאושר. אני צריך להיות גאה להראות לאחי שהוא לא היחיד שניחן בכישרון. שאני טס טוב בדיוק כמוהו- אם לא טוב יותר. אבל אני לא מרגיש כך. באופן מוזר, הרגשתי עוינות (וכעס?) כשקיבלתי את המכתב מאמא בו היא אמרה כמה היא גאה בי.

העצבים שלי מתוחים לגמרי עכשיו. אני תוהה מה היגס יעשה אם אברח לשירותים כדי להקיא עד שגופי יהיה מרוצה, ואז אתחבא במשך שאר המשחק...כנראה שאהיה מת עד סופו של היום. אני עובר בהליכה את חברי הקבוצה שלי, שמתכוננים לנתץ את הגריפינדורים. אין להם סיכוי.

כמו שאמרתי, אני לא מתרברב כשאני אומר שאני מחפש טוב. נהגתי להתחמק כל הזמן כדי להתאמן. תמיד היה לי את המטאטא החדיש ביותר, מאז שהייתי ילד, אבל חששתי לטוס עם סיריוס. לא רציתי לחקות את התחבולות שלו ואז להסתבך בצרות כמוהו. בכל מקרה, סטיתי מהנושא. נראה שהסלית'רנים בונים יותר על להכניע את יריביהם עם כוחם הברוטלי ומימדיהם הגדולים מאשר עם איזושהי מיומנות או אסטרגיה אמיתית. אני זוכר שצפיתי במשחק הראשון שלי בו גריפינדור היו נגד סלית'רין. השמועות באשר לכך שבין שני הבתים האלו המשחקים האלימים ביותר, הוכחו נכונות.

אני יכולה להרגיש את הדם מתנזק בפניי. שיחת עידוד נחמדה, רגולוס! תעשה את עצמך אפילו יותר לחוץ! מרלין, אני לא רוצה למות! טיפשי ככל שזה יישמע, זה קורה כל הזמן בקווידיץ'. זה יהיה הזמן המושלם לברוח. אבל, לא! אני רוצה לעשות את זה! אני רוצה לצאת לשם ולטוס! תקראו לי ספורטאי רע, או שחקן קבוצה לא ראוי, אבל באמת לא אכפת לי מחבריי לקבוצה. לא אכפת לי אם הם טובים או רעים בתפקידיהם. לא אכפת לי איך הם משחקים או כמה נקודות הם צוברים. אם תחשבו על כך, המחפש עובד לבדו. כל עוד החובטים המחורבנים ישגיחו על המרביצנים, העבודה היחידה שלי היא לצפות בלוח הנקודות ולמצוא את הסניץ'. ואני ללא ספק הולך לתפוס את הכדור המוזהב והמחורבן הזה!

תחשוב מחשבות חיוביות! תחשוב מחשבות חיוביות! אני מאבד את הריכוז שלי כשאני רואה את אחי רץ לעבר חדר ההלבשה של גריפינדור, מאחר למשחק כמובן. אל תעז לחייך, רגולוס! לא משנה כמה זאת התנהגות אופיינית לסיריוס! די די מצחיק, אם חושבים על זה. אדום, זהב, ירוק ומתכת. צבעי חג המולד. זמן למשפחה ולשלווה. הכול חמים ומלא בפוצי-מוצי. אבל אותם צבעים נאספים כל שנה באותו יום כדי להסתיים בשפיכת דמים ובעצמות שבורות..

אני תוהה איך סיריוס מרגיש לפני משחק. במהלך המשחק הראשון שלו בשנתו השלישית, הוא נראה הרבה יותר נרגש ומשולהב מאשר לחוץ. אבל סיריוס מאז ומתמיד רודף אחר אדרנלין. זה נראה מוזר, שאפילו עכשיו, אני לא מתחרט על כך שעודדתי אותו בדממה במהלך המשחק הראשון שלו בזמן שעמדתי בתוך בליל ירוק וכסוף. אני משער שזה שונה עכשיו, כשאני בקבוצה. לא, זה לא באמת משנה. כמו שאמרתי, לא משנה לי מה קורה במשחק, כל עוד אתפוס את הסניץ'.
הוא חובט, לא מחפש, אז זה לא משנה.

הקפטן מוביל אותנו אל המגרש. הגיע הזמן למשחק.

זה מדהים. ברגע שאני באוויר, אני חופשי מדאגות ורגוע. המשחק כמעט נגמר. הריגוש שזורם בעורקיי כה חזק עד שאני מבין את אחי, לראשונה בחיי. אם ככה הוא מרגיש, אין פלא למה הוא עושה את כל התעלולים הטיפשיים שלו. למרות שאני שונא להודות בכך, תמיד רציתי את האישור של סיריוס. אני רוצה שהוא יהיה גאה בי. באחיו השקט, הצייתני, הפחדן, "שטוף המוח" לחלוטין על ידי המשפחה לפיו. אבל לא משנה כמה הוא מעליב אותי, אני עדיין רוצה...

זה קרוב. במרחק נגיעה. המחפשת של גריפינדור ממש לצדי (אני לא ממש בטוח מה שמה..) אני מכוון את המטאטא שלי בכדי שיאיץ את מהירותו. מהיר יותר! מהיר יותר! אני שולח אליו את ידי, אצבעותיי מתחילות לסגור על הכדור הזוהר, הקטן..
פאחח!!

 המטאטא שלי נשבר ואני מתחיל ליפול. אני לא צורח, ולא אכפת לי שתפסתי את הסניץ'. אני בקושי מרגיש את הכאב בגופי מכך שהוכיתי. הדבר היחיד שחולף בדעתי כשאני מאבד את הכרתי בעת הנפילה, הוא שהמרביצן הגיע מסיריוס. אחי. 

כשאני מתעורר, הדבר הראשון שאני מודע אליו הוא הדממה. כשאני בודק מה השעה, אני מבין שעברו שש שעות מאז שהסתיים המשחק. (כשאני בוחן את סביבתי, אני מגיע למסקנה שאני כנראה הפצוע הרציני היחידי, כיוון שכל הפצועים קלות מרופאים באופן מיידי ולא מרותקים למיטתם שש שעות). זה די מאכזב. כשדרשתי בשלומו של סיריוס לאחר שהוא נפצע במהלך משחק קווידיץ' בשנה שעברה, המרפאה הייתה גדושה בחבריו. ידעתי שבת דודתי נרקיסה עברה לבדוק מה שלומי. יש לה חיבה אליי. בעודי מוחה כתם דם, הבנתי שגם זאביני כנראה עבר פה. הוא נער נחמד מהשנה השישית, תמיד נהגתי לתהות מדוע הוא בסלית'רין עד שראיתי שהוא מניפולטיבי לחלוטין. גם החברה שלו היא די מוזרה . אני נשבע שהנערה הזאת היא כמו האלמנה השחורה בדרך בה היא מפתה בחורים. 

למרבה הצער, נראה שקבוצת הקווידיץ' לא עומדת להגיע. כנראה שהם פרשו ישר למעונות, מתלוננים על ההפסד במשחק. כן, למרות שתפסתי את הסניץ', סלית'רין עדיין הפסידה. ראיתי את לוח הנקודות ועשיתי את החשבון לפני שנפלתי. סיריוס כנראה צחק כהוגן על כך. היי, ראית את הפרצוף של האח האידיוט שלי כשהוא נפל מהמטאטא? 

אני לא יודע אם אני צריך לכעוס עליו או על עצמי ועל כך שרציתי להרשים אותו. זה סיריוס. לא אכפת לו ממני. הוא בקושי מכיר בכך שהוא אחי מהרגע שהוא החל את הוגוורטס. פוטר, לופין ופטיגרו הם האחים שלו עכשיו. תמשיך לצחוק, סירי.. אני שונא את זה. למה זה משנה בכלל? האח שלי והחיים המושלמים שלו, החברים המושלמים שלו, הציונים המושלמים שלו ושותפי הבית המושלמים שלו.. והנה אני, תקוע בתוך בקבוצה של אנשים בה אני לא יכולה לסמוך על אף אחד, והמחשבה על חברות אמת הופכת למגוכחת יותר ויותר עם כל יום שעובר..

"היי, הנסיך הקטן התעורר!" הקול הרך, המוכר כל כך והנבחני מכה בי. סיריוס המחויך נכנס פנימה לצד מאדם פומפרי חמורת הסבר.
"מה אתה עושה פה?" קשה לי לשמור על הבוז והגאוותנות בקולי, ואני יודע שפניי חרוטות בכעס ובבלבול. 
 "תאמין או לא, רגולוס," הוא זורק לעברי צפרדע שוקולד, "זו הפעם השלישית שאני בודק מה שלומך."

מאדאם פומפרי מגישה לי שיקוי לשתייה ומשאירה אותנו לבדנו כשהיא הולכת לחדרה, לא לפני שהיא מודיעה לי שאני תקוע פה ללילה הקרוב.

אני לא מאמין לו. אין סיכוי שהיה לו אכפת ממני כדי לבדוק מה שלומי קודם לכן. הוא זה שהפיל אותי למטה לאחר שכבר תפסתי את הסניץ'. כנראה שמחשבותיי משקיפות על פניי, כיוון שהוא מיד מתחיל לדבר.

"אני מצטער." הוא אומר בשקט בהבעה חמורת סבר שנראית כל כך מוזרה ביחס להבעת העליצה שתמיד מרוחה על פניו. "לא רציתי שתיפגע..רק רציתי להרחיק אותך מהסניץ'. אבל כשהכיתי במרביצן, כבר תפסת אותו."

אני מסב את פניי. אני לא מסוגל להאמין לו. אני מניח את בקבוקון השיקוי, שעדיין מלא, על השולחן לצד המיטה, ומתעסק בעצבנות עם צפרדע השוקולד שבידי. אני לא יכול להסתכל בעיניו. אם אסתכל ואגלה שהוא אומר הכול רק בשביל ההצגה, זה יהיה יותר מדי כואב מכדי שאוכל לשאת זאת. אבל אם הוא כנה, אני אתחיל לחוש אשמה על כך שחשבתי מחשבות קטנוניות עליו.. כאילו שהחיים בבית קלים לו. צפיתי וחוויתי על בשרי את אכזריותה של אמא כדי לדעת יותר טוב מכך.

"גריפינדור תהיה חייבת להתאמן קשה יותר." הוא מתחיל לומר, בחיוך קל. אני מאזין לו. זה כל מה שאני יכול לעשות. "קח את השיקוי שלך." הוא מורה לי. אני מהסס, אבל אני מרגיש את העיניים שלו עליי, נותנות בי את המבט שאומר בבירור אני אחיך הגדול. אתה צריך להקשיב לי. אני לוקח את השיקוי. 

"אתה עומד לתת לכל המחפשים חיים קשים. אלא אם כן נמצא איכשהו מחפש טוב יותר, הרודפים שלנו יהיו חייבים להגביר את עוצמת המשחק. מזל שהם כל כך מעולים."  

אני לא רוצה לשמוע את זה. האחיזה שלי בבקבוקון הזכוכית מתהדקת. אני תוהה אם אני יכול למחוץ אותו. אני בספק.

אני עדיין לא יכול להאמין לו. סיריוס משקר בכזאת קלות; הוא עשה זאת מיליוני פעמים כדי להתחמק מצרות, והאישיות הכובשת שלו רק עושה זאת לקל יותר (מפתיע שיכולת ההונאה שלו לבדה לא הייתה מספיקה כדי לשבץ אותו בסלית'רין). אני לא רוצה להקשיב לרמיזה שלו שאני מחפש טוב. מחפש שיגרום צרות לבית האדמוני שלו. לא אכפת לי מזה. אני ממשיך לבהות בידיים שלי. אני רוצה שהוא יילך. אני לא רוצה לראות את פניו ולדעת מה הוא באמת חושב.

הוא צוחק. "שקט כמו תמיד, אבל תמיד ידעתי שאתה טייס טוב." הוא אומר ואני חש שהוא מתיישב בקצה המיטה שלי. "ראיתי אותך מתאמן, פעם." אני מזדקף. "מתגנב החוצה באמצע הלילה, דואג מהכעס של אמא. אני גאה בך, אח קטן."

אני מרים את ראשי ועייני פוגשות את עיניו. הוא מחייך אליי חיוב רחב, עיניו נוצצות. ואני מאמין לו.