הכל לגמרי נהדר?

נהגתי לשקר לעצמי.
כן, הכל נהדר. יש לי ציונים טובים, חבר שכל הבנות חולמות עליו, אני מדריכה, הינה- אפילו יש לי סיכה! יש לי מלא חברים, חברה הכי טובה, המורים מתים עליי...
אז למה אני בוכה עכשיו?
למה אני יושבת כאן, בינשופיה המחורבנת, בשעה שתיים עשרה וחצי בלילה, ובוכה?
הדמעות שהרטיבו את הקלף כבר מרחו את הדיו.
המילים שכתבתי התערבבו אחת בשניה, ולעולם לא אדע מה כתבתי שם, כי המילים שכתבתי נשפכו מתוך הלב- לא מתוך הראש. וכשהלב מדבר, ולא יכול לעצור, הראש לא שם כדי לזכור.
וכל פעם מחדש, פעם בשבוע לפחות, באמצע הלילה, כשכולם ישנים, אני נועלת נעליים, והולכת לפה.
לינשופיה.
אני הולכת לפה, וכותבת לכם.
מה אני כותבת? הכל. כל פעם משהו אחר. בדרך כלל אני מספרת על עצמי, בתקווה שזה יעניין אתכם. על הלימודים, על ג'יימס, חבר שלי. על רוז, חברתי הטובה. על איך זה להיות מדריכה, על איך זה להיות 'מקובלת', על איך זה להיכנס לשיעור באיחור של רבע שעה, ובמקום לקבל נזיפה מהמורה כמו כל תלמיד, אני נכנסת בדממה ומתיישבת במקומי.
ככה כשאת מצליחה.
ככה זה כשכל המורים אוהבים אותך.
ככה זה כשאת חייבת להיות מושלמת.
אבל מי אמר שאני חייבת להיות מושלמת?
איך אפשר לקרוא למישהי מושלמת, כשהיא משקרת חצי מהחיים שלה?

("כן ג'יימס, אני חוזרת הביתה לחג המולד."
"זה בסדר שאבוא איתך?"
"אה... אני לא בטוחה שזה כדאי."
"אני אתגעגע. רוצה לבוא אלי?"
"אני חושבת שזה בסדר, אני אשאל את ההורים."
"יופי. אני אוהב אותך, אשלי")
ובמקום לשלוח ינשוף אליכם, אמא ואבא, אני שולחת לסבתא, ואז אומרת לג'יימס שהסכמתם, ושאתם מוסרים לו דרישת שלום.
והוא מחייך.
ואני משקרת.
תמיד משקרת.
תמיד מסתירה.
למה אני שוב כותבת לכם, אמא ואבא?
למה אני שוב כותבת, אם אני יודעת שלא אקבל מכתב בחזרה?
ולמה עברו כבר 5 שנים מאז שדיברנו?
שחכתם אותי?
או שסתם לא אכפת לכם?
אני מניחה שסתם לא אכפת לכם.
אני אמשיך לחזור לסבתא בחגים, לא אשאר פה בחופשות.
כדי שלא ישאלו למה נשארתי בהוגוורטס ולא חזרתי הביתה.
כדי שיחשבו שיש לי לאן לחזור.
כדי שהכל ימשיך להיות בסדר.
אבל הכל בסדר?
האם באמת הכל לגמרי בסדר?
בטח שהכל בסדר.
הכל נהדר. יש לי ציונים טובים, חבר שכל הבנות חולמות עליו, אני מדריכה, הינה- אפילו יש לי סיכה! יש לי מלא חברים, חברה הכי טובה, המורים מתים עליי...

הכל נהדר. לגמרי נהדר.

		הפרק הבא