גם הנצח סופו להסתיים

~פרולוג~

שיעור השיקויים נגמר.
מיהרתי לכתוב שיעורי בית על הלוח, גוער בתלמידים שמיהרו לאסוף את חפציהם.
בסופו של דבר שיחררתי אותם. פוטר וחברו המעצבן עברו על פניי, ופוטר הארור שלח לי מבט ניצחון. נהמתי לעברו והסתובבתי חזרה אל הלוח, לוקח מטלית לחה ומנגב את שאריות הגיר.

"פ-פרופסור סנייפ?" נשמע קול דקיק ומהוסס מאחורי גבי. סובבתי את ראשי.
זאת הייתה גריינג'ר, הבוצדמית הארורה. מעניין מה היא רוצה ממני עכשיו. "צריכה משהו, העלמה גריינג'ר?" השבתי בבוז.
"רציתי לדעת משהו בנוגע להרכב הבגרות בשיקויים," השיבה בנימה מתוקה שעוררה בי בחילה.
"מה לא היה ברור בהסבר שנתתי בכיתה?" יריתי בבוז.
פניה נראו שלווים למורת ההערות החריפות. לא הבנתי איך אדם יכול להיות כה מאופק. "רק רציתי לדעת אם כדי להמשיך לקבוצת המוגברים אני חייבת לקבל ציון קס"מ," ענתה חרישית.
הנהנתי לחיוב. היא הודתה לי, וניגשה חזרה לשולחנה, מעמיסה את ספרי הלימוד בין ידיה.
התיישבתי במקומי, מעמיד פנים כמעיין בספר הלימוד אך בוחן אותה מעט כשיצאה מהכיתה.
ליבי נצבט כשחלפה על פניי.

הדרך בה היא הולכת, בראש זקוף, ושיערה הארוך מתנדנד אחרי כל צעד שלה;
הדרך בה היא מדברת, הכריזמה הקסומה שלה שסוחפת אותי אחריה כמו מערבולת בלב ים...
העלמה הצעירה מזכירה לי את לילי כל כך...

ליבי הלם בפראות כשהבטתי בגבה המתרחק, ולרגע העליתי באוב בראשי את לילי. המצפון שלי תמיד אמר לי להמשיך הלאה... אבל הבטחתי שליבי יהיה שמור רק לה.
                            
מספר הנשים שהייתי איתן נמנה כמאות בראשי; ואף אחת מעולם לא היוותה תחליף.

אף אחת מעולם לא הצליחה להיכנס לליבי ולכבוש את מחשבותיי ממנה, מהיפהפייה האדמונית שמעולם לא הפסיקה לשגע אותי, גם אחרי מותה...
חוץ ממנה.

אמשיך אם תרצו ;)