כשהחיים מתהפכים

היי, שמי קים. רק קים. יש לי שער חום בלונדיני שנראה כאילו עוד שניה הופך להיות ג'ינג'י, ועיניים ירוקות כחולות. אני יתומה. אני גרה בפנימיה יוקרתית לאומניות הבמה. איך התקבלתי לשם? קיבלתי מלגה, והרשויות אישרו לי לעבור לשם. אני רקדנית, ואני אוכל להפוך את זה למקצוע בבית הספר הזה.

אני התלמידה הצעירה ביותר שם, בחטיבת הביינים, בעוד זה בית ספר תיכון. בכול אופן, כמו שהזכרתי, אני יתומה. אמא שלי מתה כשהייתי בת שמונה. אבא שלי ברח לאנשהו כשאמא הייתה בהריון ולא מצאו אותו.לכן אני מקווהלהשאר בבית ספר הזה, כי אני ילדה לא פופולארית, וכשמזכירים את אמא שלי, נושא רגיש אצלי, אני עוברת בית ספר, בגלל הסתבכות בצרות.

קיבלתי חדר בפנמיה לבד, כי אף אחד לא רצה להיות איתי, אז יש מיטה ריקה בצד שלא משתמשים בה.

בפנמיה אני לומדת לשחק על הבמה, למרות שאני לא מדברת עליה.אנחנו לומדים חמש שעות ביום ריקוד, שעה דרמה, שעה סייף או אומנות מה שבוחרים, אז בחרתי סייף. אני לא יודעת אם זה עוזר לי במשהו, אבל המורים אומרים שזה הופך אותי לזריזה וגמישה יותר, אז אני לא מתווכחת איתם.

חוץ מסייף יש גם שעה פיתוח קול, ואז לימודים רגילים, כמו לשון, ספרות, מתמטיקה...

אחרי חמש שעות של ריקודים שמתחילים בשמונה, יש ארוחת צהריים, שעתיים של דרמה וסייף, הפסקה קצרה, פיתוח קול ולימודים.

סיפורינו מתחיל, כשאני מאחרת לשיעור ריקוד, ובהרבה.

היום יום שני, שבו אנחנו לומדים בלט קלאסי.

זאת מערכת השעות שלנו:

יום ראשון- ריקודי עם, (מזעזע, נכון?)

שני- בלט קלאסי

שלישי- ג'ז מודרני

רביעי- היפ הופ

חמישי- בלט מודרני

ושישי שבת חופש. יותר נכון חופש לשיעורי בית.

התעוררתי בשמונה וחמישה, וכשהסתכלתי בשעון נבהלתי. לבלט קלאסי לוקח זמן להתארגן,ואני מאחרת ככבר.

לבשתי בזריזות בגד גוף, אספתי את שערי לגולגול הדוק, הכנתי את רגלי לנעלי הפוינט הכואבים, נעלתי נעלי ספורט מעל ורצתי לסטודיו.

"חמש, שש, שבע, ופה דה שה! את מאחרת, גברת צעירה. שמונה, תשע, וז'טה! גבוה יותר איימי!"

"אני יודעת," התנשפתי, הורדתי את נעלי הספורט הקרועות שלי ונעלתי את נעלי הפוינט הקשיחות, ומיהרתי להצטרף לשאר הבנות על הבר.

בתום שעתיים של מתיחות ותירגולים, היא הורתה לנו לשבת לשתות.

"שתו הרבה עלמות צעירות! ותהיו בשקט, יש לי חדשות לספר."

הכיתה נהרה אל בקבוקי השתיה הקרים שעמדו וחיכו לנו, והתישבה בשקט. כשהמורה אומרת בדרך כלל 'יש לי חדשות' זה אומר מופע חדש תוך שבוע-שבועיים, ונתינת סולו משמעותי.

המורה כחכחה בגרונה כדי לסמן לנו להפסיק את המילמולים.

"שבוע הבא, אנחנו מעלים הופעת ריקוד שלנו, בשם פאולינה. הזמנו ציידי כשרונות לראות את המופע, והם הסכימו. אני תולה כאן" היא החוותה בידה אל קיר ההודעות, "את דף התפקידים. מהיום ואילך אתם לומדים אך ורק למופע, חמש שעות ריקוד, הסייף מתקצר לחצי שעה והברמה מתארך לשעה וחצי."

מילמולים נרגשים נשמעו בכיתה.

ציידי כשרונות זה דבר ענק. אם הם אוהבים את מה שראו, הם הופכים אותך לכוכב בין רגע. הייתי משוחחת על זה אם משהי, הבעיה היא שאין לי כאן חברות.

"קים, קומי." אמרה לפתע המרה.

ידעתי שהלך עלי. גם איחרתי לשיעור, גם אני התלמידה הקטנה ביותר בבית הספר הזה. ידעתי שהיא תעיף אותי מהמופע.

"את תיהי פאולינה."

מה? היא אמרה עכשיו את מה שאני חושבת שהיא אמרה?

המורה חייכה למראה פרצופי ההמום.

"כן. את הכי קרובה לגיל שלה, ואת מוכשרת בהחלט. את עוברת לשיעורים פרטיים איתי במקום חמש השעות שאת לומדת ריקוד."

עיני נצצו. סוף סוף אוכל להיות משהי כאן. זאת הזדמנות נדירה בהחלט.

"תודה, תודה רבה!"

המורה הנהנה לעברי וסימנה לי לחזור לשבת.

"שרלוט קומי." שרלוט קמה ממקומה. היא בת חמש עשרה, נמוכה יחסית, בעלת שער זהוב ועיניים כחולות. היא זאת שעשתה לי את המוות השנה, ויצאה בזול בגלל העיינים היפות שלה.

"את תיהי השחקנית המחליפה של קים. אם קים תופיע, את תופיעי בפני ציידי הכשרונות בקטע סולו אחר."

שרלוט הנהנה והתיישבה, תוך כדי שליחת מבט רושף לעברי.

" הכיתה משוחררת להתארגנות זריזה לסדר היום החדש, תוך חצי שעה אתם פה!" איימה ויצאה מהכיתה.

יצאתי אחריה, נדחקת בין ים התלמידים הדוהר לפנמיה.

בדרך נתקלתי (פיזית) במנהל.

"או, קים, את בדיוק הבן אדם שאני מחפש!"

הופתעתי. למה שיחפש אוותי? אני רק תלמידה אחת בין מאות התלמידים שלומדים כאן.

"תכירי את השותף החדש שלך לחדר, דניאל. חברו לחדר עזב לאנגליה, והחדר התפנה לשתי תלמידות, אז הוא עבר להיות איתך. זה בסדר, נכון?" שאל, ומבלי לחכות לתשובה נכנס לחדרי.

"אתה תסתדר נכון?" שאל, התנצל שהוא חייב ללכת לפגישה ועזב.

"אממ, היי." פתחתי בשיחה, מנסה להסתיר את הבלגן בחדר ככול יכולתי.

"אני דניאל." אמר, וכשלא הבנתי, הוסיף, "משיעורי דרמה וסייף."

לכן הוא היה מוכר לי.

"אני קים. אתה בטח יודע את זה."

הוא הנהן ונשכב על המיטה הפנויה.

הנחתי שיש לו שעה חופשית עכשיו, אז עזבתי אותו.

ארגנתי תיק לבלט קלאסי ומודרני, אספתי את שערי הסתור מחדש, והתכוננתי לצאת.

"תגידי, יש לך לאן ללכת בחופש הגדול?" שאל, והתקרב באפון מסוכן לנקודה הרגישה שלי, אמא.

"לא." אמרתי בחטף, בתקווה שיבין וישתוק. זה לא עבד.

"כי יש מחנה קיץ לא רחוק מכאן."

הנהנתי אליו, בתקווה חדשה שיבין שאני ממהרת, אבל הוא המשיך:

"כי יש את המחנה הזה, מחנה שנקרא מחנה החצויים. את צריכה ללכת לשם."

הנהנתי שנית ואמרתי במעורפל שתודה, ואני אחשוב על זה, ויצאתי מהחדר, חושבת על ההופעה הקרובה.

בלי להבחין בכלל שעיניים ירוקות זוהרות צופות בי מרחוק.

		הפרק הבא