במשך אלף שנים

קצת תודות לפני הקריאה- לבטא המדהימה שלי katherine221 :)

-------------------------------------------------

הזיכרון של הנשיקה הראשונה של הרמיוני הופיעה בחלומה, היא הייתה בתחילת שנתה השישית, יושבת בשטחו הפתוח של הוגוורסט קוראת את 'גאווה ודעה קדומה' בפעם השלישית בזמנה החופשי מהבחינות שנשארו לה.
היא הייתה בדיוק ברגע שבו נודע לאליזבת על בריחתם המזעזעת של ויקהם ולידיה אחותה, כששמעה מאחוריה קול צעקה של נער שכולו פחד טהור.
היא הפנתה את ראשה וראתה גוף נופל מן הגבעה ההררית שעליה נשענה, לו יכלה להגיב מהר יותר היא הייתה עושה זאת, אבל במקום היא עצמה את עיניה החומות בחוזקה מחכה לכאב שיבוא.
תחילה היא הרגישה איך גופה נמחץ תחתו, פנייה קבורות תחת חזהו וראשו מעט מעליה נח על הדשא הרטוב , "אהה" שניהם נאנקו בכאב. 
הרמיוני החלה לזוז מתפתלת ומנסה להיחלץ ובעיקר לברר אם הספר שלה במצב טוב יותר מימנה.
"אתה יכול לזוז מימני?" הרמיוני שאלה בכעס כשהבחינה שהוא לא זז כלל אבל בהחלט חי ונושם, הוא הרים את ראשו וזז  כך שפתיהם נפגשו כנראה שלא בכוונה אבל הוא לא מיהר לזוז מימנה, הוא התנתק מימנה לאחר שניות אחדות שהרגישו להרמיוני כמו נצח. 
תחילה הרמיוני לא הבחינה בפניו החיוורות ובעיניו הנפוחות היא הייתה בהלם טוטלי, המחשבה הראשונה שלה הייתה שהוא בטח הולך להתרחק מימנה במהירות ולירוק כמה פעמים על האדמה ולקלל אותה כמה קללות עסיסיות היא ידעה שהיא בהחלט רצתה לעשות משהו כזה.
אבל באדישות מוחלטת הוא קם מימנה מנקה את ידיו שהספיקו להתלכלך מהבוץ והלך מימנה כאילו כלום לא קרה.
הרמיוני נגעה בשפתיה בחוסר מודעות והסתכלה על המקום מימנו הוא נפל או לפחות ככה חשבה, הרמיוני ידעה מהתהלכויות רבות באזור זה שהשטח שעליו עמד היה גדול מספיק בשביל שהוא יוכל לעמוד באופן יציב לבד, אך לא מספיק גדול בכדי שיעמדו שם שני אנשים.
'האם הוא ניסה להתאבד?' זו השאלה שנוצרה בראשה של הרמיוני, אילו היא לא הייתה יושבת שם גופו היה נפגע על ידי הסלעים שעליהם התיישבה מוקדם יותר והיה סיכוי טוב שהוא היה מצליח.

*****

גרונה של הרמיוני צרב והכאיב לה, היא הקיאה יותר מפעם אחת אתמול זה אחד הדברים הראשונים שבהם נזכרה. היא פתחה את עיניה ומצאה את אותו הזר מאתמול שכבר לא היה כל כך זר על המיטה הסמוכה יושן כשפניו מופנות אליה, דראקו מאלפוי בכבודו ובעצמו.
היא באמת לא ידעה מה לעשות, להעיר אותו ולהודות לו או לברוח.
"בשם מרלין" הרמיוני לחשה לעצמה "אני ממש חסרת תקנה אסור לי לשתות יותר" שרוולי החולצה שלה היו מופשלים כלפי מעלה ונראה ששערה היה פרוע בדיוק כמו בשנה הראשונה בהוגוורסט.
הרמיוני הסתכלה סביבה וראתה שהם היו בחדר בייתי למידי אך לא בפונדק, החדר היה צבוע בצבע חום כהה ובגדים היו זרוקים בקצה החדר. 
"התעוררת?" שאל מאלפוי בקול צרוד שהבהיל את הרמיוני בזמן שבחנה צעצוע דיי מפלצתי שנח על מדף גדוש ספרים.
"איפה אנחנו מלאפוי?" הרמיוני שאלה בקול גבוה ונבוך, בשנתיים שחלפו דראקו מלאפוי היה אחד האנשים שבהם הרמיוני נתקלה מידי שבוע, בדיוק כמוה הוא גם השלים את שנת הלימודים השביעית וגם הוא התחיל לעבוד במשרד הקסמים, במשרה בכירה במחלקה לשימוש לרעה בחפצי המוגלגים.
הוא כבר לא לגלג עלייה כמו שנהג לעשות בהוגוורסט הוא אפילו היה מהנהן לעברה כברכת שלום כשהיה נתקל בה במשרד הקסמים אבל לא יותר מזה.
 "הבית שלי, אני הבאתי אותך לכאן אחרי שהקאת עלי" הוא אמר עם מבט קודר שהיה יכול להיחשב בקלות לכועס "זו הייתה אחת החולצות האהובות עלי קניתי אותה משתי וערב זיכרונה לברכה"
הרמיוני גלגלה את עיניים לעברו והתיישבה על המיטה בזמן שהוא נשאר באותה תנוחה שבה ישן.
"אתה הולך לענות לי על כמה שאלות עכשיו" קולה של הרמיוני היה כמעט מצווה והוציא מדראקו מאלפוי מבט לא מרוצה, 'יש דברים שלא משתנים' הרמיוני חשבה לעצמה ונאנחה. 

-------------------------------

אשמח לתגובות/ הערות/ ביקורות/ הצעות מימכם :) 

 

הפרק הקודם		הפרק הבא