ההתחלפות

תקציר סוג של:

עברה שנה מאז המלחמה עם גאיה.

עברה שנה מאז המלחמה עם וולדמורט.

גם הארי, וגם פרסי, חשבו שהגיע הזמן לנוח קצת, סוף סוף להרגע.

אך מתברר שזהו לא הסוף- מישהו מתכנן משהו בשבילם...

*שילוב בין פרסי ג'קסון להארי פוטר*

*וויתור זוכויות לריק ריירדן ולג'יי קיי ולינג כמובן~*

אשמח לתגובות D:

פרק 1- פרסי.

 בדיוק בהיתי בעוגה כחולה כשזה קרה.

הייתי בדיוק באמצע לפזר חיוכים נבוכים לכל עבר, מביט לעבר העוגה הכחולה שנישאת לעברי על ידי החברה שלי, אנבת', וכולם מסביבי שרים ושמחים, ואז אנבת' הגיעה אליי ונשקה אותי- "מזל טוב," היא חייכה אליי, והחיוך שלה האיר את כל החדר.

עברה שנה מאז המלחמה עם גאיה. שנה שקטה עם חיים נורמליים. וסוף סוף אני בן 17. הרגשתי ששום דבר לא יכול לעמוד מולי.

אתם יודעים, נראה לי שיש מלאך מיוחד בשביל העניין הזה. שיושב ומחכה כל היום על ענן, עוקב בקפדנות יתירה אחרי כל אדם ואדם, כשפתאום כשהוא רואה מישהו שחושב לעצמו שהוא על גג העולם, או אז הוא קופץ ועולץ, "הו, אתה חושב ששום דבר לא יכול לעמוד נגדך? כן? כן? קבל את זה!"- כי ברגע שהמחשבה הזו חלפה במוחי הרגשתי פתאום מן כיווץ פתאומי בבטן, וסחרור חזק תקף את ראשי.  כל החדר התעמעם סביבי, נדמה כאילו פתאום הכל נעשה לאט יותר, והכיווץ בבטן נעשה יותר חזק- והתעלפתי.

כשהתעוררתי, הרגשתי שאלפי פטישים הולמים בי בראש. כאילו המלאך ההוא שבשמים לא הסתפק בלעלף אותי, אלא גייס גדוד כדי לחבוט בי בפטישים. "עוד!" הוא בטח צורח בעליזות. "בואו נראה פה התלהבות!"

נאנקתי.

"הוא התעורר!" שמעתי פתאום קריאה ונערה עם שיער חום מקורזל ועיניים גדולות נגשה אליי. "אתה בסדר?"

קימטתי את מצחי. "אלפי פטישים הולמים בי בראש."

"א.. מה?"
"הוא התעורר?" שוב נשמעה קריאה, ונער ג'ינג'י ניגש אלינו במהירות. זיהיתי את ההבעה שהיתה על פניו. הבעה שבדרך כלל הייתה על פני קלאריס כשהייתה רואה אותי ומסננת, "פרסי ג'קסון, אתה כזה אפס."
"איפה הוא?" הנער שאל אותי בכעס, וקירב את הפנים שלו ממש קרוב אליי. היה לו ריח של עוגה. ונזכרתי בעוגה הכחולה שלי. "מה עשית לו?"
"מ...מה?" נאנקתי, הראש שלי עדיין פעם בכאב.
"הארי. לאיפה לקחת אותו? ומי אתה לכל הרוחות? תענה לי או ש-"
"רון," קטעה אותו הנערה. "הנער רק נחת פה עכשיו. כואב לו הראש. תתחשב."
הנער ששמו רון קימט את מצחו בזעף. "כן, אבל-"
"רגע רגע רגע," הפעם אני קטעתי אותו. הערפל שבמוח שלי הצליח להתבהר לשנייה, ורק עכשיו שמתי לב שאני במקום לא מוכר, על מיטה לבנה וחדר לבן, כשאני בכלל אמור להיות במסיבת יום ההולדת שלי. "מי אתם?"
רון והנערה בהו בי. ואז רון פנה אל הנערה. "והוא עוד מעז לשאול שאלות!"
הנערה נפנתה אליי. "אני הרמיוני," אמרה בקול סבלני. "וזה רון."
באתי להגיד שאני יודע שזה רון, כי היא אמרה את שמו מקודם, אבל המבט הזועף שהוא תקע בי גרם לי להשתתק. הראש עדיין כאב לי בטירוף.
"טוב, ומה אני עושה פה?" שאלתי.
"קיווינו שאתה תגיד," אמרה הרמיוני. "די צנחת פה משום מקום."
"צנחתי?"
"כן."
"עכשיו?"
"כן. בדיוק במקום שעמד הארי."
"שהוא....?"
רון פער את עיניו. "אתה לא יודע מי זה הארי פוטר?"
חשבתי על זה והגעתי למסקנה שלהגיד 'לא' ככל הנראה יגרום לי להראות מטופש.
"לא," עניתי.
"איפה חיית עד עכשיו? חה."
התעצבנתי. "טוב, אני-"
"הארי פוטר הוא חבר שלנו," שוב קטעה אותנו הרמיוני. "והוא היה פה עד עכשיו."
"מה קרה לו?"
היא החליפה מבטים עם רון, והבעה מודאגת עלתה על פניה. "הוא נעלם," אמרה. "ואתה הופעת במקומו."
"מה ששוב מוביל אותי לשאלה-" רון שלף שרביט ונופף בו מולי. "מי אתה, ומה עשית לחבר שלנו?"
בהיתי בשרביט שהוא נופף מולי ועמדתי להגיד, "אתה באמת מנופף מולי בחתיכת עץ עכשיו?"- אבל פתאום הסחרחורת שתקפה אותי נרגעה לרגע, וכל האירוע נקלט לי פתאום במוח, וזה נשמע לי מוכר. ממש מוכר. בדיוק כמו שקרה לי פעם.
הרגשתי שאבן צונחת לי בלב.
בחיי האלים, חשבתי. למה?
"אני פרסי," עניתי בקול כבד. "ואני חושב שאני יודע מה קרה לחבר שלכם."