המפתח

היה זה יום שמשי, נעים ביוני. השעה הייתה 10 בבוקר. הרוח לא הייתה חזקה מדי, להפך, היה הייתה מושלמת. הרוח, העצים, הנהר...

שם הרמיוני גריינג'ר ורון וויזלי ישבו. מתחת לעץ אלון גדול. עיניה החומות של הרמיוני הסתתרו מאחורי משקפי שמש שחורות, מעטן דק. היא לבשה חולצת טי כחולה וג'ינס. הרמיוני שכבה על הדשא כשראשה על חזהו של רון וויזלי, ידיה על חזהו, ידו מקיפה את מותניה.

היום הזה היה מושלם מכל הבחינות. מזג האוויר, מעט רוח ושמש. המים בנחל היו רגועים, כחולים מתמיד. 

"היום הזה מושלם. אני אומר לך, אין שום דבר שיכול לקלקל אותו."

"אל תפתח פה לשטן," חייכה הרמיוני. הוא הרגיש את החיוך שלה על חזהו. הוא חייך גם הוא. היא הרימה את ראשה לאחר רגע של שתיקה שנראה לה ארוך מדי. הוא רכן ונישק אותה על שפתיה. זה התפתח, עד שהוא ניתק בפתאומיות.

"יש בעיה."

"מה?" היא עברה לתנוחת ישיבה.

"מה אם אני אגיד לך... אל תכעסי, בבקשה..."

"רון, פשוט תגיד," היא אמרה במיאוס.

"מהאםאניאגידלךששכחתילנעולאתהבית?" הוא קיווה שהרמיוני לא תבין, אבל היא הבינה ועוד איך.

"רונלד, אתה האיש הכי מטומטם שאי פעם הכרתי בחיי!"

"אני מצטער, פשוט הארי רצה שאביא לו משהו, ואת עלית לקחת את זה, זוכרת? ואז זה נפל, הרמתי את זה ושכחתי."

"רון, אתה מודע לכך ששעשר אוכלי מוות לפחות רוצים להרוג אותנו? ועכשיו יש להם גישה לדירה שלנו!"

"רון מצטער," מיהר רון לומר, משתמש בגוף שלישי. "באמת,"

"ברור שאתה מצטער, רון, אבל זה לא יעזור," היא קמה לאט לאט. הוא קם בלי עזרתה והחזיק בידה. "רונלד באמת מצטער."

זה אמר הרבה להרמיוני לפחות, כי רון שונא את השם הזה, ושונא שקוראים לו כך. אך הוא אוהב שהרמיוני קוראת לו כך, כי זה נותן לו תחושת ביטחון, שהיא יודעת להסתדר בעצמה אם היא קוראת לו רונלד והוא שותק.

היא נשקה על פיו. "הנתעתק?" חייך.

"הבה, אידיוט. הבה."